למרות שפנו אלי מספר אנשים התלבטתי אם להמשיך לכתוב ממספר סיבות.
1. השגרה היא לא מקור טוב כל כך לנושאים מעניינים. באגים, ישיבות, עוד באגים ועוד ישיבות הם דברים די משעממים כשהם קורים בזמן אמת אז לכתוב עליהם שוב?
2. חוסר בזמן. בהוואי עבדנו כמו אנשים נורמלים, 8 -17:00 ואז היה זמן איכות (ארוחת ערב, הופעה של להקה מקומית, בירות, פאב וכו׳) היה זמן לחשוב ולכתוב.
בארץ, מלבד העובדה שעובדים קצת יותר שעות יש אחר כך מחויבויות אחרות כמו אשה, ילדים, שטיפת כלים, לזרוק את הזבל, לתלות כביסה, להוריד כביסה, להכין סנדויצ׳ים לילדים ועוד עבודות בית גבריות. בקושי נשאר זמן ל6 שעות שינה מטכליות ועל כתיבה למי יש זמן וכוח לחשוב?
3. בהוואי יכולתי לכתוב בלי לחשוש שאראה מישהו יום אחרי שאולי במקרה פגעתי בו או לחילופין יפרגן. בשני המקרים מדובר בסיטואציה מביכה, לכן אני מבקש מראש להתנצל אם מישהו יעלב. בבקשה לא להפגע. מצד שני אפשר גם אפשר להמשיך להביך אותי בהלל ותשבחות, אני מבטיח שאשתדל להתגבר על חוסר הנעימות שזה גורם לי.
על אף הכול החלטתי לנסות.
השבוע הייתי צריך להגיע לאחד ממשרדי הממשלה. הגעתי למשרדים בתל אביב, מול עזריאלי ומיד הרגשתי כמו לפני טיסה. מוציאים את כל הדברים מהכיסים, עוברים דרך השער המצפצף ומי שהשער מצפצף לו צריך לחזור ולרוקן את כיסיו ובחלק מהמקרים אף להתיר את חגורתו ולהפקידה בידי המאבטח, בתקווה שמכנסיו לא יפלו (הלא לשם כך חוגרים חגורה לא? כדי שהמכנסיים לא יפלו).
דבר אחד היה לי חסר בכל התהליך הזה, חליצת הנעליים. מי שהגיע לארה״ב בשנים האחרונות בודאי מכיר את הנוהל של חליצת הנעליים לפני עליה לטיסה. אתה (או את) נוחת בארה״ב אחרי טיסה של 13 שעות מישראל במטוס שמערכות המיזוג שלו הותקנו כשבנו את המטוס (לפני 20 שנה או יותר) רוצה לעלות לטיסת המשך, והדבר הראשון שהאמריקאים רוצים זה להריח את ניחוחות הרגליים שלראשונה אחרי חציית האוקיינוס זוכות לנשום אויר צח. בסדר, זאת זכותם המלאה אבל חייבים להודות שזה קצת מוזר.
אני מניח שיש אנשים שמרגישים לא נוח או מרגישים מושפלים מהסיטואציה אבל אפשר לחשוב על זה מכיוון אחר.
עיון במקורות מגלה לנו שיש שתי אפשרויות בהם חולצים נעליים. הראשונה היא חלק מהכנסת אורחים כפי שלמדנו מאברהם אבינו שאירח את שלושת האנשים שנחתו אצלו באוהל כחום היום. אברהם הציע להם לנוח, לחלוץ את נעליהם ולשטוף את רגליהם. האפשרות השניה היא כשעומדים במקום קדוש כמו משה שהשיל את נעליו מעל רגליו כשראה את הסנה הבוער. אם נחזור למנהג חליצת הנעליים בשדות התעופה של ארה״ב נבין שזאת בעצם הכנסת אורחים בסגנון אמריקאי שרוצה לומר לנו: ברוכים הבאים, הגעתם לארץ המובטחת.
בדרך חזרה מארה״ב קרה לי משהו שכל אחד מתפלל שלא יקרה לו, אבל לחבר מרפי יש תזמון מצוין וגם הפעם הוא הוכיח את יכולותיו.
לאשתי ולי היו שני מקומות צמודים והיא כמובן תפסה את המקום ליד החלון. אני ישבתי באמצע ובמקום הנוסף ליד המעבר התיישב או נכון יותר לומר שקע בכל כובד משקלו מישהו עם over weight מטורף, כזה שבסוף הטיסה הוא ירד מהמטוס עם כסא גלגלים ולא בהליכה.
הוא היה כל כך גדול שכשהוא ביקש ממני להרים את המשענת שבינינו כדי שיהיה לו יותר מקום הוא ישר תפס גם חצי מהמושב שלי, ואם יש מישהו שעדיין תוהה מה זה overflow שידמיין את הסיטואציה שתיארתי.
נאלצתי לשבת בצורה של סימן שאלה במשך 13 שעות. אשתי לעומת זאת חשבה שלשבת כפיות כל כך הרבה זמן זה דווקא רעיון טוב.
החזרה לארץ התחילה כבר בלוס אנגל'ס, בתור לכרטיסים. תור זה המקום להבדיל בין ישראלים לבין סתם פריירים.
אמריקאי ממוצע עומד בתור בשקט ובנחת כמו גם בפקק תנועה או ברמזור. לישראלי תמיד בוער ולחוץ להתקדם מהר, להתווכח עם הבודקים גם עם הטיסה בעוד שעתיים. אם התור לביזנס קצר יותר אז הוא יהיה שם, למה לא? גם הוא הגיע מטעם הביזנס.
לא ברור למה הלחץ, מילא לצפור ברמזור כשהאור עוד לא התחלף לירוק, אולי זה יחסוך כמה שניות בדרך הביתה. אבל בעליה למטוס? הרי בסוף תשב ליד מישהי שתשיר כל הטיסה גם תמחא לעצמה כפיים ואם כל זה לא מספיק היא גם תקיא על המושב שלידה (גם זה קרה בטיסה לארץ), אז בשביל זה לעקוף בתור?
כמה דברים שממשיכים להזכיר לי את הוואי:
1. החום והלחות למרות ששם קצת יותר נסבל מפה.
2. גיל, למרות שבהוואי הוא הקפיד להסתרק בבוקר.
3. הבריכה והמפל בפארק אזורים למרות שאין בהם דגים ודולפינים.
4. הדיסק של Adele (מצוין) ששמענו אותו בכל הנסיעות ואני ממשיך לטחון אותו, מנסה להיאחז בפיסות זיכרון שהולכות ונעלמות.
השבוע אנדי מילר הכריז על כך שפוליקום קונה את חטיבת הוידאו של HP. אני שמח שהוא הקשיב לעצתי אבל לא ברור לי למה הוא לא נתן לי קרדיט. אני חושב שאנחנו צריכים לדבר שוב בקרוב כדי ליישר קו.
חג שמח
עמי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה