50 גוונים של ....

אומרים שכשהתותחים רועמים המוזות שותקות. בימים האחרונים אני מרגיש דוקא להיפך. יש איזו יציאה מהשגרה שמביאה עמה אירועים חדשים וחוויות חדשות ואלו מזרימות קצת חיים למוח שמועסק יום יום רק על ידי אותם נושאים

הנה כמה תובנות:

1. ביום חמישי בזמן שאכלנו ארוחת צהריים, אורי שאל אותי אם אני לא מתחרט על כך שעברנו ממודיעין לניר גלים שליד אשדוד, בגלל האזעקות והטילים. עניתי שלא וזה לא ממש משנה איפה חיים בארץ. בכל מקום בארץ מתישהוא יש סכנה ביטחונית. 6 שעות אחר כך עפו טילים לכיוון גוש דן.

אולי בעוד כמה שנים, כשחיזבאללה יירו מצפון וחמאס מדרום, הם יירטו אחד את השני.

2. עכשיו אחרי שגם בגוש דן יש נפילות ואחרי שקיבלנו המון הזמנות להתארח במרכז, אנחנו צריכים להזמין אלינו את כל המזמינים. לנו לפחות יש ממ"ד וכיפת ברזל.

3. מי שהכי נלחצת באזעקות חוץ מבתי הקטנה ("אמא, אני חוששת מהבומים") היא וודקה. בדרך כלל היא הראשונה ששומעת את האזעקה ומתחילה לנבוח. היא גם יודעת לרוץ לממ"ד ברגע שיש אזעקה ולחכות בכניסה שכולם יגיעו.

4. כמה מאות מטרים מדרום למושב בו אני גר, יש מאהל של בדואים. מעניין אם במפות של כיפת ברזל הם בשטחים פתוחים?

5. המילה הכי נאמרת היא "בום". "שמעת את הבום?" "היה בום?" "היו שני בומים" "נוסע נוסע נוסע בום" (בתי הקטנה שראתה את סרטון ההתנקשות באחמד ג'עברי). ככה זה כששני "חברים" יוצאים לדרך, בים בם בום.

6. בילדותי גרתי בקיבוץ הסמוך לשני בסיסים של חיל האויר. במשך השנים למדתי להבחין על פי שמיעה איזה מטוס או מסוק עובר בשמים גם מבלי לראות אותו. הילדים בדרום הרבה יותר מוכשרים. הם מבחינים בין שאגת המטוסים ליציאת טילי "כיפת ברזל", בין קול הפיצוץ בזמן יירוט הגראד  לבין קול הנפץ בזמן נפילת הגראד, בין אזעקת אמת ליללת סירנה של רכב הצלה לאזעקה המושמעת בטלוויזיה (אולי באמת מספיק להשמיע אזעקות בטלוויזיה? יש מספיק אמיתיות וזה סתם מלחיץ), בין רעמים לטריקת דלת לנפילת חפץ כבד על הרצפה ובעוד 50 גוונים של קולות.

7. שטיפת כלים שלוקחת ביום רגיל כ10 דקות יכולה להתארך עד חצי שעה ויותר.

8. עדיף לא להתקלח בבוקר. בבוקר בדרך כלל יש הרבה אזעקות וזה אתגר לא קטן להגיע לממ"ד תוך 45 שניות רטוב עם שמפו וסבון. 

צמרמורת בלב

נשברתי, מודה. הצרוף של ילדים בבית כל היום וכרטיסים חינם לתושבי הדרום הצליחו לגרום לי ללכת עם הבנים למשחק כדורגל בין בית"ר ירושלים להפועל חיפה. ככה זה, קצת קשה אז נשברים!
כדורגל הוא נושא שראוי להקדיש לו פוסט שלם, אבל בינתיים הנה כמה מהחוויות שעברתי.
בדרכנו לאצטדיון טדי, הלכו לידנו 2 נערים. כבר מקניון מלחה אפשר היה לשמוע את קולות התופים מהיציע המזרחי.
אפשר היה לחוש את כבר מרחוק באווירת המשחק או כמו שאמר אחד הנערים לשני: "אתה שומע את זה? זה עושה לי צמרמורת בלב". לי זה עשה צמרמורת במוח, אבל לא גיליתי לו, שלא יחשוב שאפשר לקבל צמרמורת איפה שרוצים.

לפני כשלושה שבועות הייתי בברצלונה וביקרתי בקאמפ נואו ולכן הדבר הראשון ששמתי לב שאליו כשנכנסו לטדי הוא שמסי לא על המגרש.
המשחק (זה שבארץ מכונה כדורגל) היה איטי ומשעמם ורוב הזמן ניסיתי לאתגר את הפייסבוק שלי במציאת המיקום הנוכחי שלי. הוא לא ממש הצליח ולכן בין ניסיון אחד למשנהו הרמתי את הראש וזכיתי לראות את שלושת השערים שבית"ר הבקיעה. 
במהלך המשחק התוודעתי לראשונה לעיסוקה של הגברת טיבי (אמא של ..) לא יודע מהם המקורות של אוהדי בית"ר אבל ללא ספק מדובר במודיעין איכותי ואמין. הבן הוא רופא כך שהוא כנראה קיבל גנים טובים.
עוד עובדה מעניינת ששמתי לב אליה היא שיש באצטדיון פינת קפה. מיחם עם כוסות, קפה, תה וסוכר וכל אחד יכול להכין לעצמו את השתייה האהובה עליו. כך יושבים אוהדים, שותים קפה, מעשנים וצופים במשחק. לא בבית אלא ממש סמוך למגרש. זאת תרבות ספורט אמיתית (בקאמפ נואו למשל, ואני מניח שבעוד מקומות דומים קצת פחות תרבותיים, אסור לעשן כבר מהכניסה למתחם האצטדיון. ומדובר בספרד בה לא שמעו על איסור עישון במקומות ציבוריים)
לבושתי כי רבה לא הכרתי אף שחקן ששיחק על המגרש למרות שבמשך שנים בית"ר הייתה הקבוצה האהובה עלי. הבנים שלי זיהו לי מדי פעם שחקן זה או אחר, אבל לא הצלחתי להיזכר באף אחד מן השמות. 
שלושה מהאלמונים הצליחו להבקיע ואחר כך שמעתי בחדשות שבית"ר ירושלים הביסה את הפועל חיפה. 
אני ראיתי שלושה שערים שהובקעו די במקרה, אבל כנראה שגם לדעת להיות מובס צריך כישרון מסוים.

פינת קפה בטדי

שמתי לב ש:

השפה הכי מדוברת בברצלונה היא עברית

ארבעה דירקטורים בפוליקום ישראל נולדו בנובמבר. (אני יליד אוקטובר, זה כמעט..)

אף אחד כבר לא שותה מים בממ"ד.

Top Of The Flop

אנדי ואני כבר מזמן לא דיברנו. למרות חברותינו רבת השנים הוא שכח את יום ההולדת שלי שחל באוקטובר. במקרה הוא ראה כמה הודעות בפייסבוק שבהן מברכים אותי ואז הוא נזכר.

 הוא כתב לי שהוא הופתע לראות שיש לי יום הולדת כי זה לא קפץ לו בשום מקום ואני עניתי לו שככה זה כשמסתפקים בתקשורת אלקטרונית במקום להיפגש מדי פעם.

הוא בירר אם אני מתכוון לטוס לסקי השנה ואם שנינו נטוס לאותו אתר אז אולי ניפגש כמו בשנה שעברה, אבל אמרתי לו שבגלל כמות העבודה שיש לי (ולא מעט באשמתו) אני לא בטוח שיהיה לי זמן השנה. גם הייתי לא מזמן בסופ"ש בברצלונה ולא נראה לי שאוכל לטוס לשתי נסיעות של פלז'ר תוך כמה חודשים.

כמובן שהוא היה כבר בברצלונה (חוץ מישראל אני חושב שהוא ביקר בכל מקום בעולם ולרגל המצב הנוכחי הוא גם בטח לא יגיע בקרוב) וככה העברנו עוד כמה דקות בזכרונות מברצלונה.

ביקשתי שבכל זאת יעדכן אותי לגבי יעד הסקי שלו השנה, אולי בכל זאת אצליח להגיע.
אנדי עוד הספיק לעדכן אותי שלמרות שבזמן האחרון הוא לא רץ הרבה, הוא הצליח לרוץ 10 ק"מ. אמנם בקצב די איטי, אבל אני חושב שזה יפה מאוד. בשלב זה של השיחה הייתה אזעקה ונאלצתי לקטוע את השיחה ולרוץ לממ"ד (לא מרחק של 10 ק"מ אבל לפחות בקצב יותר גבוה מאנדי)

פתגם אורח

קבוצת האלגוריתם היא כמו חיל האוויר וצה"ל – צבא זר אבל ידידותי (לפעמים) 
* השם נשאר חסוי במערכת, מחשש לסיכול ממוקד של חיל האוויר :-)

חורף גשום ומלא שגרה לכולם.

עמי

אולימפיאדה

עכשיו, אחרי שגלי הבריכה שככו, הרוח כבר לא נושבת בעורפם (או בפניהם) של השייטים, אורות האצטדיונים כבו ומלכת אנגליה כבר רושמת לעצמה ביומן את התאריך הבא של אולימפיאדת לונדון, בעוד 100 שנה בערך,  אנחנו יכולים לשחרר את השריר שעבד הכי קשה במשך שבועיים וקצת, הלא הוא שריר הGloteus Maximus למתוח אותו ולהרפות ולסכם בלי התלהמות את אירועי הקיץ.

אז מה היה לנו באולימפיאדה? מקצועות אולימפיים כמו:
ירי בצלחות חרס (למה אף פעם לא משדרים את זה?)
בדמינגטון (איכשהו כולם מכירים את המשחק, כולם יודעים שבעברית המשחק נקרא כדור נוצה וכולם גם פעם שיחקו בזה, אז איך זה שאין לנו מדליה?)
אופני BMX (לתומי חשבתי שזה היה סרט כל כך גרוע שאין סיכוי שיעשו לו המשך),
תחרות מי מפשיט את מי קודם (ביפנית קוראים לה ג'ודו). אם היו קרבות בין גברים לנשים זאת בטח היתה התחרות הכמעט הכי נצפית באולימפיאדה.
כדורעף חופים לנשים (בניגוד לג'ודו פה לא צריך להפשיט אף אחת ואף על פי כן היא התחרות הכי נצפית באולימפיאדה)
רכיבה על סוסים (היינו בחופש ברמה"ג והילדים יצאו לטיול רכיבה על סוסים. כל מי שאי פעם יצא לטיול סוסים יודע שהסוסים יודעים מצוין לאן ללכת והם לא צריכים אף אחד שיגיד להם מה לעשות, אז מה בדיוק עושים שם הרוכבים? איפה פה הספורט? ממילא הכל תלוי בסוס ודווקא הוא זה שלא מקבל מדליה)

במקצועות האתלטיקה יש את מקצועות ההטלה והזריקה - כידון, כדור ברזל, פטיש ודיסקוס.
האם מדובר באמל"ח עתיק שבעבר הרחוק היו נוהגים להטיל על האויב? אם כך, האם בעתיד הלא רחוק נראה הטלת אמל"ח חדש כמו פצצה גרעינית? ומה הסיכוי שהאיראנים יעלו לגמר?

הספורט הכי שווה לדעתי הוא הקפיצה למים. מי שלא ראה או לא שם לב מדובר בענף הספורט הכי כייפי.
לפני כל קפיצה הקופצים והקופצות משתכשכים להם להנאתם בג'קוזי. ובהגיע תור נערה ונערה או נער ונער, הם מתנגבים, עולים למקפצה, מרביצים סלטה אחת או שתיים לבריכה ומהר מהר יוצאים חזרה מהבריכה לג'קוזי, שחס וחלילה אף אחד לא יתפוס להם את המקום.
מה שלא הבנתי בסיפור הזה הוא מדוע הם מתנגבים בכל פעם אם ממילא המסלול שלהם הוא ג'קוזי-בריכה-ג'קוזי?
במקרה ראיתי את אחת מתחרויות הקפיצה בחנות ספורט ומנהלת החנות, ידידה טובה שלי, הסתכלה על הקופצים והתפעלה מאוד מהמשולש שלהם. הצילום היה מהפרופיל ולכן לא הבנתי ממה היא מתרשמת כל כך, אבל איך ציין אחד הקונים באותה הזדמנות? כל אחד מתפעל ממה שמדבר אליו.

כידוע כל מדינה שמארחת את האולימפיאדה יכולה להוסיף ענף ספורט אחד, בדרך כלל כזה שמאפיין את המדינה והתרבות שלה.
במקרה וישראל תהיה המארחת, הספורט שדי ברור שייצג אותנו באולימפיאדה הוא משחק המטקות.
מטקות או בשמו הרשמי (שניתן לו כאן) - טניס חופים צריך כמה תוספות קטנות כדי להפוך לרשמי.
למשל להוסיף רשת שתפריד בין הצדדים, לסמן את גבולות המגרש ולשחק 1X1 או 2X2.
החוקים מאוד פשוטים וברורים:
1. אסור לכדור לצאת מתחומי המגרש וליפול על החול
2. השחקניות צריכות ללבוש ביקיני

יש ענפי ספורט שהילדים היו ממש מרותקים אליהם. למשל בתי הקטנה החליטה שבשנה הבאה היא הולכת לחוג קרקע (תרגום: התעמלות קרקע) וחוג מים (תרגום: שחיה צורנית).
מה מושך ילדה בת 4 לענף ספורט שכל הילדות שם יותר קטנות ממנה וכולן צריכות לעבור ניתוח פלסטי להסרת החיוך? לא קשה לנחש, הנצנצים והאיפור שלא נמחק גם במים.
אין ספק שהאיפור הזה הוא שוס, במיוחד לילדה שלא יוצאת בלי צלליות לבריכה.
אני יכול להעיד שבאיפור היא מבינה הרבה יותר ממני. כך למשל כשבפעם הראשונה היא ביקשה ממני לעשות לה פרנצ' הלכתי לטגן לה לחם עם ביצה (פרנצ' טוסט).

מילה על טקס הענקת המדליות. תמיד יש שני נציגים של הועד האולימפי. אחד שם את המדליה על צוואר הספורטאי\ת, זה ברור. אבל מה עושה השני? באתונה הנציג השני שם זר עלי דפנה על ראש הספורטאי, בבייג'ין אני לא זוכר, אבל בלונדון הוא נתן זר פרחים קטן.
אני לא מבין איך הוא לא מתפדח מזה? לתת זר פרחים ששניה אחרי הטקס יושלך לפח? הרי מה שחשוב זאת המדליה.  אף אחד לא מגיע לאולימפיאדה בשביל זר כריזנטמות (עם כל הכבוד לכריזנטמות, ויש כבוד)

בניו יורק טיימס עשו המחשה אינטראקטיבית יפה ומעניינת על ההתפתחות וההתקדמות של שלושה ענפי ספורט מאז תחילת המשחקים האולימפיים ועד היום - ריצת 100 מטר, קפיצה לרוחק ו100 מטר שחיה בסגנון חופשי.
כדאי לקרוא - לכניסה לחצו כאן

לסיום החלק על האולימפיאדה, לפניכם אירוע אמיתי לגמרי (אם כי הזוי לחלוטין. מצחיק או לא, תשפטו בעצמכם) שהתרחש באולימפיאדת סידני במקצה השחיה ל100 מטר חופשי, הוכחה חיה שכל אחד יכול להגיע לאולימפיאדה (והוכחה לעידו שלמרות שאני שוחה יותר לאט מסבתא שלו, יש איטיים ממני)
לצפייה לחצו כאן

כמעט ששכחנו את היורו שהיה בתחילת הקיץ.
אני חושב שהדמות הכי טרגית מהמשחקים הוא כריסטיאנו רונאלדו. למרות שאני לא סובל את התנהגותו השחצנית, אי אפשר היה שלא לרחם עליו בזמן שירד מהמגרש עם דמעות בעינים אחרי ההפסד בפנדלים לנבחרת ספרד. 
מדובר באחד השחקנים הטובים בעולם. כדי להבין יותר טוב מה עושה אותו לכזה, כדאי לצפות בכתבה מרתקת שהכינה רשת Sky Sport. בכתבה (Ronaldo - Tested to the Limit) בחנו את רונאלדו במגוון פרמטרים ותרחישים שונים והיא מראה בצורה מוחשית מאוד את יכולותיו הפנומנליות.

למי שאין סבלנות לצפות בכל 46 הדקות, אני ממליץ בכל זאת לראות שני קטעים - באחד בודקים על מה עיניו של רונאלדו מתמקדות בזמן שהוא צריך לעבור שחקן יריב עם כדור (דקה 16 לערך) ובקטע השני בודקים מה קורה כאשר מוסרים לו כדור ולפני שהכדור מגיע אליו מכבים את התאורה כשהוא צריך להשלים את התנועה בחושך מוחלט (דקה 20:30 לערך)

Top Of The Flop

בפעם הקודמת שדיברתי עם אנדי איבחנתי ירידה חדה בחיוניותו ונדמה היה לי שהדבר נגרם בעטיה של הצלילה החופשית של המניה שדמתה יותר מכל לאותה קפיצה אומללה של הקופץ למים הגרמני, סטפן פק, באולימפיאדה.
כשדיברנו השבוע הוא בילה את חופשת הקיץ באיזה קלאב מד, נהנה מריקודי אה-גה-דו-דו-דו בבריכה והרגיש כבר יותר טוב בעקבות הפרסומים האחרונים על פוליקום.

ניצלתי את ההזדמנות להודות לו על הפריסה וחולצת סוף מסלול שחילקו לנו לכבוד הגל השישי וזה מאוד שימח אותו. הוא לא כל כך הבין (או שהבין ולא רצה להראות שהבין) את הרמיזה העדינה שלי לגבי העובדה שחולצה לסוף מסלול זה משהו שהיה טוב לפני 10-20 שנה ואולי כדאי לחשוב על משהו קצת יותר אטרקטיבי, אבל כשראיתי שהוא מתחמק מלהגיב עזבתי את זה.
תוך כדי השיחה התברר שהוא צפה באולימפיאדה ונדבק בחיידק הספורט. הוא התחיל לרוץ וממש אוהב את זה. הסברתי לו קצת איך להשתמש בתוכנת RunKeeper אחרי שהוא קצת הסתבך ולא ידע כמה דברים. אמרתי לו שאתחיל לעקוב אחרי התוצאות שלו והוא הסכים בתנאי שלא אפרסם אותם בחברה, כי הוא רק מתחיל והוא לא רוצה פאדיחות.

ברקע התחיל להישמע שיר וכרוז שקרא לנופשים להצטרף לתחרות נושאת פרסים בבריכה. אנדי התנצל ואמר שהוא מוכרח לזכות במשהו לפני שהוא חוזר הביתה ולכן הוא נאלץ לסיים את השיחה ולמהר לקפוץ למים. אמרתי לו שכשהוא יגיע לישראל, אסביר לו בצורה יותר מפורטת איך להשתמש באפליקציה ושממש שמחתי שהוא התחיל לרוץ כי עכשיו יש לנו עוד נושאים לשיחה חוץ מהמניה שהיא כבר מזמן לא נושא אטרקטיבי.
אני מקווה שהוא זכה במשהו, אנחנו רק יכולים להרוויח מזה.

פינת התרבות

הוא לא חדש אבל במרכז דוידסון בירושלים ביקרתי רק לאחרונה.
המרכז שנמצא מדרום לכותל המערבי כולל גן ארכיאולוגי מתקופת בית שני, תקופת השלטון של בית אומיה,התקופה הביזנטית ותקופות נוספות וכן מרכז מבקרים עם תצוגות של ממצאים מהחפירות שנעשו במקום.
במרכז מוצגים מספר סרטים וביניהם סרט הממחיש בצורה יוצאת דופן כיצד חיו בירושלים בתקופת בית שני ואת חוויותיו של עולה לרגל שמגיע לירושלים ולבית המקדש - מומלץ.

חודש אלול כבר התחיל ושירו של יהודה עמיחי, "אלול בעין כרם", אותו הלחינה ושרה מיקה קרני תמיד נראה לי מתאים כל כך לתקופה ולאוירה של החודש הזה (ומי שלא מרגיש כך מוזמן לטייל ברחובות עין כרם ובכלל בירושלים בתקופה זו בשעות הערב)
לצפייה לחצו כאן

אוטוטו שנה חדשה וטובה לכולנו
עמי

בית חדש

סוף סוף נכנסנו לבית החדש וזאת סיבה מספיק טובה ומשמחת לכתוב קצת

אחרי שנתיים של מגורים בשכירות במרתף של 3.5 חדרים עברנו לבית שלנו, שאנחנו תכננו ובנינו.

יש בתהליך התכנון והבנייה המון אושר וסיפוק יחד עם תסכולים ועצבים. אבל השורה התחתונה היא שאנחנו מרוצים.

אחד המכשולים שתמיד מדברים עליהם הם המריבות בין בני הזוג, ובאמת אפשר לריב כמעט על כל דבר. כן מרתף, לא מרתף. צבע כזה או צבע אחר. ריצוף אבן או גרניט פורצלן. כמעט על כל דבר אפשר להתווכח.
אנחנו מראש פתרנו את הבעיה. היא אחראית על הפנים ואני על החוץ. זהו, כמעט... בשלב מסוים זה הפך להיות שהיא מחליטה על מה שרואים ואני על מה שלא. למשל - אני דאגתי לגז. בגלל שמניחים את הצינור מתחת למרצפות זה נכנס לרשימת הדברים שלא רואים. מה עוד?  קשה לי לחשוב כרגע על עוד משהו :-)

טוב, זה לא ממש מדויק. את הצבע של הבית והאלומיניום אני בחרתי ואת זה דווקא מאוד רואים אבל רוב הקרדיט מגיע לה.

המעבר היה בהחלט סוג של יציאה מאפילה לאורה ואפילו וודקה הסתובבה בימים הראשונים כאילו שתתה את עצמה. שיכורה מתחושת המרחב היא נבחה בלילות על העצים והעטלפים וניסתה להבריח אותם לצד השני של הגדר, רק שהם ממילא כבר היו שם ולכן הם לא זזו לשום מקום. הדבר רק הגביר את מאמציה והיא נבחה יותר ויותר עד שהשכן שלח את הבת שלו להודיע לנו שפעם פעמיים הוא נותן לנו צ'אנס להשתיק אותה אבל בפעם השלישית הוא כבר ירד לעשות שקט. מכיון שעם שכנים לא מסתבכים, וודקה ישנה בבית.

אחד הדברים שיכולים להוציא את האדם מדעתו במעבר לבית חדש הוא כמות הציוד והחפצים שצריך להעביר

לפני שנתיים כשעברנו למרתף ידענו שלא יהיה לנו מספיק מקום לאחסן את כל מה שאגרנו במשך השנים ולכן העברנו להורים שלנו המון קרטונים עם כלים וספרים (כולל אוסף קלטות וידאו עם כל פרקי סיינפלד שהקלטתי במשך השנים)

שלב האריזות היה די מייאש. לא הצלחתי להבין איך זה לא נגמר למרות שרוב הדברים בכלל לא אצלנו.

ומה שהכי מוזר הוא שגם עכשיו, כחודש אחרי שעברנו, עוד לא מצאנו מקום לכל הדברים שהיו במרתף. 

למה זה מוזר? כי מדובר בבית שגדול בערך פי 2 מהמרתף ועדיין אין מקום לכל הדברים שהיו שם. סוג של אנומליה.

לקראת סיום הבניה הלכנו לשוק הפשפשים לחפש כל מיני מציאות. אני מוכרח לומר שממש הופתעתי לגלות עד כמה מציאות עם פשפשים יכולות להיות כל כך יקרות (אם הייתי מוכר את וודקה יכולתי להיות מליונר)
בסופו של דבר לא קנינו כמעט כלום כי המחירים ממש לא זולים (ואני לא מדבר על ערימות הזבל שאנשים מביאים מהבית על תקן של וינטג')

תוך כדי הסיבובים בשוק, משהו צד את עיני. מדובר היה בטוסטוס ישן עם סירה, רומנטי כזה, כמו שהיו פה לפני 20-30 שנה וכמו שרואים בסרטים ישנים.

ישר ניגשתי לראות. חשבתי שאולי הפעם אממש פנטזיה ישנה ואקנה לי אופנוע. אמנם לא חיית כביש, אבל משהו נחמד עם טיפת נוסטלגיה.

הנה האופנוע והסירה:

כפי שאתם רואים, יש שלט על האופנוע. גם אני שמתי לב לשלט הזה והתקרבתי כדי לקרוא. בהתחלה חשבתי שמדובר בקורות חיים של האופנוע והמחיר אותו דורש בעליו, אבל מהר מאוד הבנתי שמדובר פה בשיטת שיווק ייחודית שממש מעודדת את הקונים הפוטנציאלים להיכנס לחנות ולקנות.

הנה השלט בתקריב:

שיווק אגרסיבי

תודו שזה עושה חשק לקנות אצל הבחור. הוא נוקט בדיוק בגישה הנכונה שתמשוך המוני קונים.
(על זה נאמר שחשוב לקרוא את האותיות הקטנות)

אם כבר מדברים על כלי תחבורה דו גלגלי, אז רציתי לנצל את ההזדמנות כדי לציין שאחד היתרונות במושב ליד הים הוא שאפשר לרכוב לים. שביל לאורכו של נחל לכיש מוביל כמעט מהפתח האחורי של הבית שלי לחוף הצפוני של אשדוד. ויש כמה הפתעות בדרך, ראו בעצמכם:

החוף הדרומי

זה שיש שלט שאסור לדוג, עוד לא אומר שאסור לדוג

אם הייתי אומר לכם שיש זברות באשדוד, הייתם מאמינים?

ועכשיו, אחרי שעשיתי לכם חשק לבוא ולרכוב לים, נשאר רק לתאם יום ושעה.

לסיום החלק הגלגלי רציתי לספר על משהו שאולי שמתם לב אליו ואולי לא. אני מתכוון לעובדה שבחודשים האחרונים אני מגיע רגוע לעבודה. אפילו יותר רגוע ממה שהגעתי עד היום.

איך זה קורה? פשוט מאוד. התחלתי להשתמש בwaze. 

אתם שואלים מה הקשר? פשוט מאוד. לפני שהיה לי מכשיר 3G עם GPS, הייתי יוצא מהבית המרוחק 40 ק"מ מהעבודה בלי לדעת מה קורה על הכביש. אם הכביש היה פנוי הנסיעה ארכה חצי שעה ואם הוא היה עמוס, היא התארכה גם לשעה. הבעיה הייתה שלא ידעתי מה הולך להיות. התחלתי את הנסיעה ואחרי 10 דקות פקק. ואז הוא משתחרר לכמה דקות ושוב עומס. זה מתסכל ומעצבן להיתקע שוב ושוב בעומסים לא מתוכננים.

היום אני מפעיל את הwaze והכל רגוע. 
אני יודע מראש שתיקח לי שעה לעבור 40 ק"מ ולכן אני לא נלחץ ולא מתעצבן. יש פקק? אז מה, ידעתי גם קודם.

(הסיבה שרק לאחרונה התחלתי להשתמש במכשיר דור ג' היא שהאייפון 2 שלי עבר את יום הולדתו ה4. אייפון זה כמו כלב. כל יום הולדת מכפילים ב7 כך שלמעשה האייפון שלי הוא כבר בן 28. ראיתם פעם טלפון שמחזיק מעמד 28 שנים והוא לא מקופסאות של קוטג'?)

ויש עוד גורם אחד שעושה את הדרך רגועה יותר. בעצם, גורמת.

בהתחלה כשהפעלתי את הwaze, היה שם איזה גבר שנתן לי הוראות. "צא ימינה" "פנה שמאלה". למה מה קרה שהוא יגיד לי איך לנהוג? הוא גם חשב שהוא מנווט יותר טוב ממני. אני צריך להוכיח לו את יכולות הניווט שלי? לנווט פלוגת טנקים בלילה במרחבי באלי"ש או שיזפון זה הרבה יותר קשה מאשר להגיע על כביש 4 מהבית לעבודה. אז שירגע ויפסיק להגיד לי איך לנהוג.

הבנתי שאם יש גבר שנותן הוראות זה משהו שפוגע באגו, יוצר מתחים ועצבים מיותרים ואם כך, מה הואילו המכשירים בניווטם? להגיע יותר מהר יותר עצבני 4?

לכן החלפתי את הקול לקול של אשה (אני שומע גם שירת נשים, כך שאין לי שום בעיה עם זה)

מה היתרון שאשה היא זאת שמנווטת ונותנת הוראות בנסיעה? אני אסביר.

פרוייקט הגמר שלי בלימודים כלל מערכת IVR. מצאתי בספרייה ספר שמסביר איך לתכנן ולבנות מערכות IVR ושם היה כתוב בפירוש שעדיף שהקול במערכת יהיה קול של אשה ולא של גבר.

אחד ההסברים לכך היה שיותר נעים לאנשים לשמוע אשה מאשר לשמוע גבר ולעשות מה שהיא אומרת.

ואכן, אם תחשבו על זה רגע, כל מערכות הIVR (ולא רק) משתמשות בקול של אשה. בבנק, בחנויות, משרדים ממשלתיים, במערכות כריזה בקניונים, בשדה התעופה ואפילו במערכות תוצרת פוליקום. כולם משתמשים בקול של אשה.

אם כך, גם בניווט בכביש, עדיף שאשה תיתן את ההנחיות כיצד לנסוע. זה הרבה יותר נעים ומרגיע.

סיבה נוספת היא סיבה יותר אישית.

אשתי תמיד טוענת שהיא הייתה אלופה בניווטים בצבא. מה שלעולם מוביל אותה לא לבטוח ביכולת הניווט שלי.

למשל, כשאנחנו יוצאים בערב לחתונה או אירוע. עם ההזמנה תמיד מקבלים גם מפה שמראה איך להגיע.

אני אף פעם לא לוקח את המפה. אני מסתכל עליה, לומד בגדול איך להגיע ומוכן לצאת לדרך. 

גם אם נניח שאטעה קצת ולא אזכור בדיוק, פה זה לא אמצע המדבר ואין פה אוטוסטרדות כמו בארה"ב שלוקח חצי שעה רק לרדת מהן, עוד חצי שעה להתאפס ואז לגלות שאם היית לוקח טיסה היית מגיע יותר מהר.

בקיצור, מקסימום צומת, שניים, סיבוב פרסה כזה או אחר, אבל בסוף מגיעים.

או שלא...

מיד היא בפרצוף מאשים - "שוב פעם לא לקחת את המפה? לפחות בן אדם אחראי אחד יש בבית". והיא מוציאה את המפה ומכוונת אותנו ישר ליעד.

מה הלקח? כשאשתך אומרת לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין - שמע בקולה.

למרות הכל היא (זאת שבwaze) לא מושלמת. שמתי לב שהמסלולים שהיא בוחרת הם יותר ארוכים מהמסלולים שהגבר בחר ופעם אחת אפילו תפסתי אותה בטעות קריטית. היא אמרה "בעוד 200 מטר ...(הפסקה)...צא שמאלה" ואילו המסלול היה דווקא ימינה. לא עשיתי מזה יותר מדי עניין ונתתי לה להתאפס ובאמת אחרי כמה שניות היא חזרה לעצמה והמשכנו בדרכנו רגועים ושלווים.

Two From The Flop 

לא יודע אם שמתם לב (אני שמתי) אבל לאחרונה אנדי נראה קצת מדוכדך בסרטונים הקצרים שהוא שולח.

הפנים נפולות, העיניים כבויות, שמחת החיים שאפיינה אותו כשמחיר המניה היה בסביבות 60$ נעלמה ככל שהמחיר התקרב יותר יותר ל10$. אני לא יודע אם זה קשור או שסתם אני מחבר בין הדברים אבל ככה זה נראה לכאורה.

רציתי לברר את המצב לאשורו ושלחתי לו אימייל בו כתבתי שאני רוצה לדבר ולשמוע מה שלומו, אבל התשובה הקצרה והלקונית שלו רק איששה את תחושתי. החלטתי להתקשר בלי להודיע, כדי שלא יוכל לדחות אותי.

התקשרתי והוא ענה כמעט מיד. כנראה הבין שהפעם הוא לא יוכל לדחות אותי בקש. קולו היה שקט ועייף.

רציתי לספר לו משהו שמח שיעודד את רוחו. נזכרתי שהוא מאוד שמח לשמוע על הבן שנולד לשמואל אז החלטתי לספר לו שאחת מקוראות המדור הותיקות מתחתנת השבוע. הייתם צריכים לראות איך הוא קרן מאושר כשסיפרתי לו את זה (לא שאני ראיתי, אבל אני מנחש לפי נימת קולו שהשתנתה לחלוטין) לפתע הוא נשמע ממש חיוני ומלא מרץ.

הוא כל כך התלהב עד שאפילו רצה לשלוח מתנה בדואר - שאל אותי מה מתאים.

אמרתי לו שהוא לא חייב לשלוח עכשיו אבל בפעם הבאה כשהוא יגיע לביקור בארץ, הוא מוזמן בהחלט להביא משהו סמלי.

לצערי לא תיאמתי את השיחה עם אנדי ולכן לא יכולתי לשאול את הכלה מה היא הייתה רוצה שאנדי יביא לה (חוץ מכרטיס טיסה לארה"ב) ולכן לא ידעתי מה לומר לו להביא.

מורן, אני מתנצל על חוסר התיאום ומקווה שתקבלי בהבנה את העובדה שאת המתנה תקבלי רק כשאנדי יגיע לארץ (או במילה אחת - never) 

ובשם כל הקוראים הנאמנים והמסורים, המון מזל טוב אושר ועושר.

פתגם אורח (והפעם  ממש לא מדובר במשלי חמורים)

"מה הם רוצים מאיתנו עכשיו Media Over TCP? יש לנו כבר BFCP over UDP" (מנהל כלשהו בבלק אאוט)

פינת התרבות

אמנם יום הזיכרון כבר מזמן מאחורינו, אבל מכיון שזהו דיסק חשוב החלטתי בכל זאת להזכיר אותו בכמה מילים.

גלי צה"ל הוציאו דיסק כפול של שירים מתוך פרויקט ההנצחה של התחנה שנקרא "עוד מעט נהפוך לשיר - אמנים שרים שירי נופלים"

במארז יש חוברת עם מילות השירים, תמונה ופרטי החייל או החיילת שכתבו את השיר.

אם מקשיבים למילים, השירים ממש מרגשים וכואבים. חלקם אפילו מצמררים כמו השיר הבא שהולחן ע"י יורם חזן מכנסיית השכל למילים שכתב ארז שטרק שנפל בשנת 1997 באסון המסוקים.

למי שלא שם לב אז המדוזות כבר הגיעו, מה שאומר שמכאן יכול להיות רק יותר טוב (בתנאי שלא נדבקה לכם אחת לגוף)

קיץ טוב ובטוח
עמי

יום הזיכרון שלי

יום הזיכרון שלי הוא במובן מסוים כמו יום כיפור קטן, זמן לחשבון נפש והרהורים.

ביום הזיכרון אני הולך לטקס בלטרון שם נערך הטקס המרכזי לחללי חיל השריון.

כשאני עומד מול הקיר מלא השמות אני מנסה למצוא שמות מוכרים.

חלקם מוכרים ממורשות קרב וחלקם מסיפורים של חברים או מהחדשות.

השמות שבאופן טבעי אני מתעכב על ידם יותר, הם שמות של אלו שהכרתי.

אז עולים וצפים הזיכרונות, הפנים, החיוכים - הם תמיד בפנים מחייכות, והגעגועים לאנשים, לארועים בהם היינו ביחד..

יום הזיכרון הוא זמן לחשבון נפש, למחשבות, על החיים שזכיתי בהם לעומת אלו שהקריבו את חייהם ולא זכו לכל מה שאני זכיתי. האם חיי הם חיים בעלי משמעות, האם איני מבזבז אותם לשווא.

האם עלי לתקן דברים, לשנות ולהשתנות, למעני, למען משפחתי ולמען הכלל.

אני מוצא שדוקא יום כיפור שאנו צמים בו, מתפללים בבית הכנסת מערב עד ערב תפילות שלא תמיד מובנות לנו לגמרי, מוקפים בבני משפחה וחברים ומובלים בעקבות המנגינות המוכרות והטקסים הקבועים, דוקא אז אנחנו לא תמיד מוצאים זמן אמיתי לעצמנו, להתבונן ממש בתוכנו.
בניגוד ליום כיפור, דווקא היום הזה, המותר באכילה ושתייה, בנעילת הסנדל ובשמיעת מוזיקה מאפשר לי,  בזמן הטקס ואחריו, להתרגש, לשיר "התקווה" בכוונה השמורה במיוחד ליום הזה, להקשיב לשירים המוכרים והעצובים ולהתעצב איתם ובגללם על אלה שאינם.

אני חושב שזהו יום רוחני במובן הזה שהוא נותן, מאפשר ואפילו מחייב התנתקות מהשגרה ולהתחבר לזכרון משותף, לרגש ולמחשבות. 

אבל אחד, ארבע נחמות



לזכרם של:

מיקי לבנון - http://www.izkor.gov.il/HalalKorot.aspx?id=513342

אלכס פוליאצ'נקו - http://laad.btl.gov.il/show_item.asp?itemId=35322&levelId=28553&itemType=10&template=3

יובל פורת - http://www.izkor.gov.il/HalalKorot.aspx?id=514619

שי גרין - http://www.izkor.gov.il/HalalKorot.aspx?id=515689

מרתון

ברוח האביב המתקרב (המביאה אבק וסופות חול), הפריחה והתחדשות הטבע החלטתי לעשות מעשה ולהתחדש גם בפלטפורמה חדשה לכתיבת ופרסום הבלוגים שלי. 
(ותודה גם לאורי שעודד אותי לכך על ידי פתיחת בלוג משלו - אורי, אולי תצא לאור?)
אני מקווה שהחוויה שלי ושלכם תהיה טובה ומהנה יותר.

לפני שאני ניגש לנושא הבלוג, יש שני ספיחים שאני חייב להתייחס אליהם מחופשת הסקי

1. נהוג לומר שההבדל בין שלומיאל לשלימזל הוא:
- השלומיאל הוא המלצר שצלחת המרק הרותח נפלה מידו, והשלימזל הוא זה שהמרק נשפך עליו
או בגרסה מעט שונה

- השלימזל הוא זה אשר עובר למטה ברחוב כשהשלומיאל מפיל עציץ מהחלון

(מתוך ויקיפדיה)

עכשיו אתאר 48 שעות בחיי גולש כלשהו ונסו להחליט האם מדובר בשלומיאליות, שלימזליות או בשניהם גם יחד:

14:00 - מקל גלישה אחד מתוך השניים נשבר

14:10 - גלגול והתהפכות בשלג. קרע בשריר התאומים

16:30 - מוציא 50 יורו בכספומט

17:00 - כרטיס אשראי + 50 יורו הולכים לאיבוד

10:00 (יום חדש) - במהלך שטיפת כוס בחדר, הכוס מחליקה ונשברת - חתך באצבע

13:00 - מזמין מונית שרות ל13:00 ביום שאחרי כדי להגיע ב15:00 לשדה התעופה. טיסה ב5 אחר הצהריים

9:00 - (יום חדש) - מגלה שהטיסה היא לא ב5 PM אלא ב15(הלו...יש הבדל בין 5 ל15) - מבטל את המונית ונוסע ברכבת

15:00 - במושב הסמוך במטוס מתיישבת אמא צעירה עם תינוקה הצורח

20:00 - כרוז מכריז את שמו של הגולש בשדה התעופה של בוקרסט. נדרשת בדיקה בטחונית מיוחדת למזוודה של הגולש מכיון שלא היתה תחת השגחתו ממינכן.

נראה לי שלאור המקרה דנן צריך להוסיף ערך חדש לויקיפדיה, משהו כמו שלומיזל.

2. אני חייב התנצלות ובקשת סליחה פומבית מעירית על כך שבזמן שגלשנו בצ'כיה הטלתי ספק בכישורי הגלישה שלה והייתי בטוח שאם נתחרה, אין לה סיכוי מולי.

עירית, אני מודה שאת גולשת מעולה, הרבה יותר טוב ממני ואני בכלל לא מבין מאיפה צץ הרעיון האוילי וחסר השחר שאוכל לנצח אותך בתחרות גלישה.

(בינינו, תדעי לך שזאת לא חכמה להיות חזקה על חלשים - ראי סעיף 1 למעלה)

מרתון

עונת המרתונים בארופה מתחילה עכשיו ובארץ היא בדיוק הסתיימה.

מי שלא שם לב, בינואר היה מרתון בטבריה, לפני שבועיים היה מרתון בירושלים והשבוע התקיים מרתון בתל אביב.

השתתפתי בשני מרתונים בחיי, הראשון בטבריה ב2007 והשני בלונדון ב2008.
ריצת מרתון היא משהו שצריך להתכונן אליו זמן רב מראש וההכנה הזאת משנה את אורח החיים
לא מדובר בשני חצאי מרתון רצופים ולא ב4 ריצות של 10 ק"מ שמחברים ביניהן. זה עומס אחר שצריך ללמד את הגוף לדעת להתמודד איתו.
תהליך הלמידה של הגוף לוקח זמן ובמשך הזמן הזה, אורח החיים משתנה.
הרבה שעות ריצה שמשמעותן לקום בשעות מוקדמות של הבוקר, תזונה נכונה ומתאימה, הקפדה על שעות שינה (ולהפסיק לעשן :-)) ובעיקר הרבה קילומטרז ברגליים.
קשה לתמצת את תקופת האימונים. מדובר בשעות על שעות של ריצות שחקוקות בזיכרון, חלקן מדהימות (למשל ריצת 35 ק"מ במכתש רמון, ריצה של 3 שעות ביער בן שמן, ריצה בדנוור - גובה מייל מעל פני הים - נסו פעם לרוץ בתנאי חוסר חמצן, ריצת שטח בין לטרון למסילת ציון בחורף כשכל השבילים מלאים בבוץ ועוד ועוד) חלקן קשות ומתסכלות, מרוצי 10 ק"מ וחצאי מרתון שונים, אימוני אינטרוולים באיצטדיון הדר יוסף, ריצות שהסתיימו בפציעה ובסוף, גולת הכותרת ואם כל הריצות מגיעה לה ריצת המרתון.
את המרתונים סיימתי מפוצץ באדנרלין ואנדרופונים שגרמו לי לתחושה של high עוד שבוע אחרי שהריצה הסתיימה. זאת הרגשה מדהימה שקשה לשחזר ולתאר - אם אתם יכולים, רוצו (ממש) לנסות בעצמכם. (המלצה זו אינה תחליף לבדיקה רפואית וקבלת אישור מרופא שאתם כשירים ובריאים :-))
קצת תמונות ממרתון טבריה:

מרתון טבריה, 2007

אחרי מרתון לונדון כתבתי את מה שהתברר אחרי ארבע שנים כפוסט הראשון שלי.

את החויות ומה שעברתי שם כתבתי לאתר אנדיור, אתר הקבוצה שהייתי חבר בה באותה תקופה ובה התאמנתי.

הנה הפוסט שנקרא "למה לונדון"

Two From The Flop


לדעתי מדובר בלא פחות מסנסציה, חשיפה בקנה מידה עולמי או לפחות פוליקמית.
השבת דפדפתי במדור הספורט של אחד מעיתוני השבת והנה מה שגיליתי (לקרוא עד הסוף)

מתברר שמלבד העובדה שאנדי ואני עובדים בפוליקום יש לנו עוד שני דברים משותפים, המוצא האתני והאהבה לכדורסל.
 רציתי לאחל לו חג שמח ועכשיו אני מבין למה הוא לא ענה לי לטלפונים. הוא בטח עסוק בנקיון הבית לפסח.


פתגם אורח

ממשיכים במשלי חמורים (לא תיארתי לעצמי עד כמה חמורים משפיעים על חיינו)

1. פיצ'ר ה-Quality הוא כמו חמור. מעמיסים עליו עוד ועוד דברים ובסוף מה שיוצא זה אי-אה

2. גם חמור עובד קשה, והוא עדיין נשאר חמור

תרבות

אני רוצה להמליץ על סדרת  ה"המשוררים הגדולים", אוספי שירי משוררים ומשוררות הכוללת את:

חיים נחמן ביאליק, רחל, נתן אלתרמן, לאה גולדברג, יהודה עמיחי, דליה רביקוביץ, תרצה אתר ונתן יונתן.

כל אלבום כולל חוברת עם ביוגרפיה של המשורר, מילות השירים וגם קצת רקע על כל שיר, מתי נכתב, מי המלחין, מי שר ולפעמים גם לרגל איזה מאורע נכתב השיר או הולחן.
התחדשו לקראת החג והאביב בשירי משוררים שהפכו לנכסי צאן ברזל של הזמר והשירה העברית.


http://www.musicaneto.com/disks_in_mivza.asp?counter=1&mivza_id=90

חג כשל"פ ושמח
עמי

?Alles Gut Oder Schlecht

אתחיל מהסוף

הבדיקה

עשיתי בדיקת אולטרה סאונד לקרע בשריר וזה הזכיר לי אולטרה סאונד שעושים לאשה בהריון.

ההבדל ה"קטן" הוא שבאולטרה סאונד של הריון רואים עובר. קרע בשריר זה רק שחור.

איזה שריר זה? בן או בת?

הדרך לארץ

הטיסה לארץ ממינכן עברה דרך בוקרשט. 

חישבתי מה הסיכוי מבחינה סטטיסטית יצא לי שוב לשבת במטוס כשלידי יושב הר אדם במשקל של 200 ק"ג כמו שקרה בטיסה האחרונה מלוס אנג'לס.

בקורס סטטיסטיקה והסתברות לא ממש הייתי בעניינים, אבל ההגיון הפשוט אמר לי שהסיכוי מאוד נמוך עד אפסי.

ואכן, הסטטסיטיקה לא משקרת ובטיסה לבוקרשט לא התיישב לידי אף אחד שישבנו תופס יותר ממושב אחד.

מצד שני, זה לא הפריע לסטטיסטיקה לסדר במושב לידי אמא עם תינוק בן כמה חודשים שלא הפסיק לצרוח ממינכן עד בוקרשט.

מה בסה"כ ביקשתי? חופשת סקי שקטה ונחמדה? 

לפחות הטיסה מבוקרשט לארץ היתה במטוס כמעט ריק כך שאף אחד לא הפריע לי לתפוס שלושה מושבים. (מגיע לי אחרי הטיסה ההיא שקיבלתי בה חצי מושב בלבד למשך 16 שעות)

הסקי

לקראת סוף היום השני של הסקי (מתוך שלושה) גלשתי במהירות, איבדתי שליטה, נפלתי והתוצאה, קרע בשריר התאומים. לא נעים בכלל. (מי אמר שקל לגדל תאומים?)

אבל עד אז, היה כייף גדול.

מזג אויר נפלא (למרות קור של מינוס 15 מעלות בשמש) נופים מדהימים ושטרודל תפוחים כמו שהאוסטרים יודעים להכין.

אורי, יניב ואני. באמצע השטרודל (מה שנשאר ממנה)

אפשרויות הבילוי שלנו במיירופן (אוסטריה) היו רבות ומגוונות

יכולנו ללכת לישון מוקדם או לצאת לאחד ממקומות הבילוי הרבים בעיירה.

המקום הכי קרוב לצימר היה הפאנקי - פיצה בר מקומי ליד הצימר בו פגשנו את קטיה

מקום נוסף שהספקתי ללכת אליו לאפרה סקי הוא ה - ice bar

קטיה

מי זאת קטיה? קטיה היא גרמניה בת 25 שבאה לעבוד כמלצרית בפאנקי,בחורה נחמדה שמהר מאוד התחברנו אליה והתחלנו לשוחח.

לאור מוצאנו המשותף (היא וסבא שלי מהמבורג) ביקשתי ממנה לתרגל איתה קצת את הגרמנית שלי. היא נענתה ברצון.

החלטתי להתחיל במשפטים הקלים והבטוחים שאני ממש טוב בהם ושאלתי אותה בגרמנית מה שמה.

המקום המה מאנשים, אך למרות זאת נדמה היה שעל אף כל מאמצי המוסד, האירנים הצליחו לייצר ולזרוק פצצת אטום במיירופן בדיוק באותו רגע.

לכמה שניות כאילו השתרר שקט במקום, השולחן שישבנו מסביבו הפך לכעין בועה ששקט מתוח שורר בה וחיוכה של קטיה הפך למבט של תדהמה ופליאה רבתי.

על פי שפת גופה והבעת פניה הבנתי שחציתי את הגבול בצורה כזאת שאפילו גרמניה ליברלית כמוה לא מסוגלת להכיל.

ואז היא שאלה אותי (באנגלית) מה פתאום אני רוצה את המספר שלה, הרי אנחנו בקושי מכירים.

הייתי מופתע. עניתי לה שרציתי לשאול אותה לשמה ולא את המספר שלה.

ובכן, מסתבר שטעיתי באקסנט (והאמת היא שגם אף פעם לא שאלתי מישהי בגרמנית לשמה)

לאחר שיישרנו את ההדורים בינינו התברר שאני שאלתי בגרמנית "Wie nummer" (נשמע כמו נומה נומה ילדתי) בעוד שהייתי צריך לשאול "Wie name" (נשמע כמו נאמה - פתח מתחת לנו"ן וצירה תחת המ"ם)

גרמנית

לאחר התקרית שאלתי את עצמי מדוע אני מנסה ללמוד גרמנית? מה מושך אותי בשפה שבדרך כלל מי ששומע אותה נזכר או בשואה או בסרטים בצבע של שמים ביום בהיר.

לי זה כנראה מזכיר את הסבא והסבתא שלי שעלו מגרמניה ומסלובקיה וששמעתי אותם מדברים גרמנית עוד מילדותי.

האם יכול להיות שגם שפה עוברת בתורשה?

המשפחות מצד אבי ומצד אמי דיברו גרמנית והיו חשופים להשפעת התרבות הגרמנית \אוסטרו הונגרית במשך מאות שנים. רק בשני דורות האחרונים היתה הפסקה כך שאולי משהו מזה המשיך לעבור בתורשה כמטען גנטי?

ה - ice bar

 ה ice bar הוא פאב שממוקם ממש ליד המעליות לאתר ולכן כשחוזרים בסוף היום מהסקי ורוצים לשתות משהו, אפשר ישר להכנס אליו.

המקום מפוצץ כל הזמן, מלא גולשים מכל ארופה, אבל במיוחד מאוסטריה וגרמניה והמוזיקה בהתאם.

המון שירים קצביים בגרמנית וכשכל דוברי הגרמנית שאגו בקול הרגשתי שאוטוטו הולך להיות פה "הפוטש במרתף הבירה" גרסת 2012.

בכל אופן השמחה בice bar כל כך גדולה עד שגם הדובים יורדים מההרים ומתחילים לרקוד על השולחנות

הצימר

הצימר בו התאחסנו היה נחמד מאוד, משקיף על ההרים המושלגים ובעלת הבית, מריה, היתה מאוד חביבה.

(אמא שלה לעומת זאת הזכירה קצת את ההיא מכסא הנדנדה בסרט "פסיכו", אבל בלילה נעלנו את הדלת של החדר כך שהרגשנו בטוחים) 

נוף מהצימר

במרתף הבית היה חדר גדול לאחסון ציוד הסקי ועל הדלת שלו היתה תמונה שממש עושה חשק להכנס ולאחסן שם ציוד סקי.

כפי שבוודאי שמתם לב, מדובר בפרסומת משכנעת מאוד לבוא לטירול כדי ללחוץ ידיים עם הטבע

בקור של 20- מעלות צלזיוס לא ממש מומלץ להוציא ידיים מהכיסים ולהתחיל ללחוץ איתם את הטבע אבל אולי הכונה שנבוא לבקר גם בקיץ.

חיפשתי בתמונה את הטבע ולא ממש מצאתי אבל מה שכן אני מוכרח לומר שפרות כאלה אין בארץ.

דרך אגב, כקיבוצניק לשעבר וכאחד שיצא לו לחלוב בידיים מדי פעם, אני רוצה להעיר את תשומת לבכם לכך שהדלי בכלל לא מתחת לעטיני הפרה, כך שיש לי חשד שהתמונה בכלל מבוימת.

לאיזה צורך היא מבוימת? אם הייתי פוגש את העלמה שבתמונה אולי הייתי יכול לשאול אותה אך מכיון שלא פגשתי חשבתי לעשות סקר ולבדוק כיצד הפרסומת משפיעה

השאלה היא: מה יגרום לכם להגיע לטירול?

1. האפשרות לחלוב בידיים

2. הפרות

3. הסינר המשובץ שמקבלים במתנה על כל דלי חלב שחולבים

4. כל התשובות נכונות

נחיתה בגרמניה

כדי להגיע למיירופן נחתנו במינכן.

אני מוכרח לומר שאמנם הובילו את נוסעי אל על לאולם קבלה מבודד (שלט גדול בגרמנית ובעברית הכריז "ברוכים הבאים למינכן" - איזה פחד), 

אבל ביקורת הגבולות היתה כל כך מהירה שאפילו בכניסה לפארק אזורים מעכבים אתכם יותר.

אולי זה סוג של פיצוי שהגרמנים החליטו לתת לבאים מישראל כך שלא יתעכבו. מצד שני הגרמנים כבר הוכיחו כמה הם יעילים כשמדובר בתורים של יהודים, כך שאין לדעת. 

במינכן שכרנו רכב בסוכנות אויס ואיתו נסענו עד מיירופן, זמן נסיעה כשעתיים וחצי.

תנאי הקבלה לעבודה באויס - מינכן, הם: 1. להיות בלונדינית 2. גובה 185 ס"מ לפחות.

תאמינו לי, רכנתי מאחורי הדלפק כדי לוודא שהן לא עומדות על מדרגה או משהו אחר. 

לסקי הגעתי אחרי שקיבלתי הזמנה מחברים אותם פגשתי בסקי בצ'כיה לפני כמה שנים, אורי ועירית.

אורי בא עם יניב, חבר מהעבודה וביחד איתם טסתי לסקי.

ההזמנה הגיעה בדיוק אחרי ש"קבוצת השווים" ו "קבוצת השווים יותר" חזרה מסקי בצרפת לפוליקום.

חשבתי לארגן את קבוצת השווים מאוד אך מכיון שלא היתה היענות מצד גורמים שונים בחברה קיבלתי את ההזמנה ויצאתי לסקי באוסטריה.

עוד תמונות מהסקי: http://www.facebook.com/media/set/?set=a.10150598851933415.410625.773193414&type=1

Two From The Flop

כבר ניחשתם בודאי שגם אנדי אוהב לגלוש.

מהרגע שגיליתי את זה ניסיתי לתאם את החופשה שלי יחד עם שלו ושניפגש לפחות פעם אחת כדי שנוכל לגלוש ביחד.

המפגש המרגש תוכנן ליום שלישי על פסגת הפנקין אבל לרוע מזלי, נפצעתי ביום שני כך שביום שלישי לא יצאתי מהחדר.

אנדי סימס לי שהוא חייב להספיק לגלוש בכל המסלולים והוא עם החברים שלו כך שלא יהיה לו זמן לבקר אותי בצימר.

האמת שקצת נפגעתי. חשבתי שאחרי כל התיאומים לפחות נשב ונדבר קצת גם אם לא נגלוש, אבל אנדי כמו אנדי, אי אפשר לכעוס עליו יותר מדי.

חבילת שוקולד מוצרט עם איחולי החלמה שהגיעה אלי לארץ הראתה שהוא גם לא הרגיש כל כך טוב עם זה שהוא לא התקשר לפני שחזרתי לארץ (שלא לדבר על לבקר אותי) ושהוא מנסה לתקן את הרושם.

אולי בסקי של שנה הבאה נצליח קצת יותר?

פתגם אורח

אנחנו ממשיכים בסדרת משלי החמורים של אורי (עם תוספת קטנה שלי) וברוח חופשת הסקי:

"אין חמור כמו חמור שיוצא לקפוא בשלג וקורא לזה הנאה" (אורי, פברואר  2012)

והנה הוכחה לוגית ש"חמור הוא לא פראייר":

אם

  "חמור נשאר חמור" 

ואם 

"פראיירים לא מתים, הם רק מתחלפים"

מכאן ש: "חמור הוא לא פראייר" מ.ש.ל

(בדיקה: אם חמור הוא פראייר, אז הוא מתחלף. אם חמור מתחלף אז הוא לא חמור מה שיוצר סתירה פנימית מכאן נובע שחמור הוא לא פראייר)

פינת התרבות

הספר "נוילנד" של הסופר אשכול נבו - ספר על סף המושלם לטעמי. מרגש ומעורר מחשבה

הסדרה  האמריקאית Homeland המבוססת על הסדרה הישראלית "חטופים" שאותי היא הצליחה לרתק (בניגוד לחטופים)

 הפוסט מוקדש לאורי ויניב שאין לי מספיק מילים להודות להם על כל מה שעשו למעני