יום הזיכרון שלי הוא במובן מסוים כמו יום כיפור קטן, זמן לחשבון נפש והרהורים.
ביום הזיכרון אני הולך לטקס בלטרון שם נערך הטקס המרכזי לחללי חיל השריון.
כשאני עומד מול הקיר מלא השמות אני מנסה למצוא שמות מוכרים.
חלקם מוכרים ממורשות קרב וחלקם מסיפורים של חברים או מהחדשות.
השמות שבאופן טבעי אני מתעכב על ידם יותר, הם שמות של אלו שהכרתי.
אז עולים וצפים הזיכרונות, הפנים, החיוכים - הם תמיד בפנים מחייכות, והגעגועים לאנשים, לארועים בהם היינו ביחד..
יום הזיכרון הוא זמן לחשבון נפש, למחשבות, על החיים שזכיתי בהם לעומת אלו שהקריבו את חייהם ולא זכו לכל מה שאני זכיתי. האם חיי הם חיים בעלי משמעות, האם איני מבזבז אותם לשווא.
האם עלי לתקן דברים, לשנות ולהשתנות, למעני, למען משפחתי ולמען הכלל.
אני מוצא שדוקא יום כיפור שאנו צמים בו, מתפללים בבית הכנסת מערב עד ערב תפילות שלא תמיד מובנות לנו לגמרי, מוקפים בבני משפחה וחברים ומובלים בעקבות המנגינות המוכרות והטקסים הקבועים, דוקא אז אנחנו לא תמיד מוצאים זמן אמיתי לעצמנו, להתבונן ממש בתוכנו.
בניגוד ליום כיפור, דווקא היום הזה, המותר באכילה ושתייה, בנעילת הסנדל ובשמיעת מוזיקה מאפשר לי, בזמן הטקס ואחריו, להתרגש, לשיר "התקווה" בכוונה השמורה במיוחד ליום הזה, להקשיב לשירים המוכרים והעצובים ולהתעצב איתם ובגללם על אלה שאינם.
בניגוד ליום כיפור, דווקא היום הזה, המותר באכילה ושתייה, בנעילת הסנדל ובשמיעת מוזיקה מאפשר לי, בזמן הטקס ואחריו, להתרגש, לשיר "התקווה" בכוונה השמורה במיוחד ליום הזה, להקשיב לשירים המוכרים והעצובים ולהתעצב איתם ובגללם על אלה שאינם.
אני חושב שזהו יום רוחני במובן הזה שהוא נותן, מאפשר ואפילו מחייב התנתקות מהשגרה ולהתחבר לזכרון משותף, לרגש ולמחשבות.
אבל אחד, ארבע נחמות
לזכרם של:
אלכס פוליאצ'נקו - http://laad.btl.gov.il/show_item.asp?itemId=35322&levelId=28553&itemType=10&template=3
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה