בית חדש

סוף סוף נכנסנו לבית החדש וזאת סיבה מספיק טובה ומשמחת לכתוב קצת

אחרי שנתיים של מגורים בשכירות במרתף של 3.5 חדרים עברנו לבית שלנו, שאנחנו תכננו ובנינו.

יש בתהליך התכנון והבנייה המון אושר וסיפוק יחד עם תסכולים ועצבים. אבל השורה התחתונה היא שאנחנו מרוצים.

אחד המכשולים שתמיד מדברים עליהם הם המריבות בין בני הזוג, ובאמת אפשר לריב כמעט על כל דבר. כן מרתף, לא מרתף. צבע כזה או צבע אחר. ריצוף אבן או גרניט פורצלן. כמעט על כל דבר אפשר להתווכח.
אנחנו מראש פתרנו את הבעיה. היא אחראית על הפנים ואני על החוץ. זהו, כמעט... בשלב מסוים זה הפך להיות שהיא מחליטה על מה שרואים ואני על מה שלא. למשל - אני דאגתי לגז. בגלל שמניחים את הצינור מתחת למרצפות זה נכנס לרשימת הדברים שלא רואים. מה עוד?  קשה לי לחשוב כרגע על עוד משהו :-)

טוב, זה לא ממש מדויק. את הצבע של הבית והאלומיניום אני בחרתי ואת זה דווקא מאוד רואים אבל רוב הקרדיט מגיע לה.

המעבר היה בהחלט סוג של יציאה מאפילה לאורה ואפילו וודקה הסתובבה בימים הראשונים כאילו שתתה את עצמה. שיכורה מתחושת המרחב היא נבחה בלילות על העצים והעטלפים וניסתה להבריח אותם לצד השני של הגדר, רק שהם ממילא כבר היו שם ולכן הם לא זזו לשום מקום. הדבר רק הגביר את מאמציה והיא נבחה יותר ויותר עד שהשכן שלח את הבת שלו להודיע לנו שפעם פעמיים הוא נותן לנו צ'אנס להשתיק אותה אבל בפעם השלישית הוא כבר ירד לעשות שקט. מכיון שעם שכנים לא מסתבכים, וודקה ישנה בבית.

אחד הדברים שיכולים להוציא את האדם מדעתו במעבר לבית חדש הוא כמות הציוד והחפצים שצריך להעביר

לפני שנתיים כשעברנו למרתף ידענו שלא יהיה לנו מספיק מקום לאחסן את כל מה שאגרנו במשך השנים ולכן העברנו להורים שלנו המון קרטונים עם כלים וספרים (כולל אוסף קלטות וידאו עם כל פרקי סיינפלד שהקלטתי במשך השנים)

שלב האריזות היה די מייאש. לא הצלחתי להבין איך זה לא נגמר למרות שרוב הדברים בכלל לא אצלנו.

ומה שהכי מוזר הוא שגם עכשיו, כחודש אחרי שעברנו, עוד לא מצאנו מקום לכל הדברים שהיו במרתף. 

למה זה מוזר? כי מדובר בבית שגדול בערך פי 2 מהמרתף ועדיין אין מקום לכל הדברים שהיו שם. סוג של אנומליה.

לקראת סיום הבניה הלכנו לשוק הפשפשים לחפש כל מיני מציאות. אני מוכרח לומר שממש הופתעתי לגלות עד כמה מציאות עם פשפשים יכולות להיות כל כך יקרות (אם הייתי מוכר את וודקה יכולתי להיות מליונר)
בסופו של דבר לא קנינו כמעט כלום כי המחירים ממש לא זולים (ואני לא מדבר על ערימות הזבל שאנשים מביאים מהבית על תקן של וינטג')

תוך כדי הסיבובים בשוק, משהו צד את עיני. מדובר היה בטוסטוס ישן עם סירה, רומנטי כזה, כמו שהיו פה לפני 20-30 שנה וכמו שרואים בסרטים ישנים.

ישר ניגשתי לראות. חשבתי שאולי הפעם אממש פנטזיה ישנה ואקנה לי אופנוע. אמנם לא חיית כביש, אבל משהו נחמד עם טיפת נוסטלגיה.

הנה האופנוע והסירה:

כפי שאתם רואים, יש שלט על האופנוע. גם אני שמתי לב לשלט הזה והתקרבתי כדי לקרוא. בהתחלה חשבתי שמדובר בקורות חיים של האופנוע והמחיר אותו דורש בעליו, אבל מהר מאוד הבנתי שמדובר פה בשיטת שיווק ייחודית שממש מעודדת את הקונים הפוטנציאלים להיכנס לחנות ולקנות.

הנה השלט בתקריב:

שיווק אגרסיבי

תודו שזה עושה חשק לקנות אצל הבחור. הוא נוקט בדיוק בגישה הנכונה שתמשוך המוני קונים.
(על זה נאמר שחשוב לקרוא את האותיות הקטנות)

אם כבר מדברים על כלי תחבורה דו גלגלי, אז רציתי לנצל את ההזדמנות כדי לציין שאחד היתרונות במושב ליד הים הוא שאפשר לרכוב לים. שביל לאורכו של נחל לכיש מוביל כמעט מהפתח האחורי של הבית שלי לחוף הצפוני של אשדוד. ויש כמה הפתעות בדרך, ראו בעצמכם:

החוף הדרומי

זה שיש שלט שאסור לדוג, עוד לא אומר שאסור לדוג

אם הייתי אומר לכם שיש זברות באשדוד, הייתם מאמינים?

ועכשיו, אחרי שעשיתי לכם חשק לבוא ולרכוב לים, נשאר רק לתאם יום ושעה.

לסיום החלק הגלגלי רציתי לספר על משהו שאולי שמתם לב אליו ואולי לא. אני מתכוון לעובדה שבחודשים האחרונים אני מגיע רגוע לעבודה. אפילו יותר רגוע ממה שהגעתי עד היום.

איך זה קורה? פשוט מאוד. התחלתי להשתמש בwaze. 

אתם שואלים מה הקשר? פשוט מאוד. לפני שהיה לי מכשיר 3G עם GPS, הייתי יוצא מהבית המרוחק 40 ק"מ מהעבודה בלי לדעת מה קורה על הכביש. אם הכביש היה פנוי הנסיעה ארכה חצי שעה ואם הוא היה עמוס, היא התארכה גם לשעה. הבעיה הייתה שלא ידעתי מה הולך להיות. התחלתי את הנסיעה ואחרי 10 דקות פקק. ואז הוא משתחרר לכמה דקות ושוב עומס. זה מתסכל ומעצבן להיתקע שוב ושוב בעומסים לא מתוכננים.

היום אני מפעיל את הwaze והכל רגוע. 
אני יודע מראש שתיקח לי שעה לעבור 40 ק"מ ולכן אני לא נלחץ ולא מתעצבן. יש פקק? אז מה, ידעתי גם קודם.

(הסיבה שרק לאחרונה התחלתי להשתמש במכשיר דור ג' היא שהאייפון 2 שלי עבר את יום הולדתו ה4. אייפון זה כמו כלב. כל יום הולדת מכפילים ב7 כך שלמעשה האייפון שלי הוא כבר בן 28. ראיתם פעם טלפון שמחזיק מעמד 28 שנים והוא לא מקופסאות של קוטג'?)

ויש עוד גורם אחד שעושה את הדרך רגועה יותר. בעצם, גורמת.

בהתחלה כשהפעלתי את הwaze, היה שם איזה גבר שנתן לי הוראות. "צא ימינה" "פנה שמאלה". למה מה קרה שהוא יגיד לי איך לנהוג? הוא גם חשב שהוא מנווט יותר טוב ממני. אני צריך להוכיח לו את יכולות הניווט שלי? לנווט פלוגת טנקים בלילה במרחבי באלי"ש או שיזפון זה הרבה יותר קשה מאשר להגיע על כביש 4 מהבית לעבודה. אז שירגע ויפסיק להגיד לי איך לנהוג.

הבנתי שאם יש גבר שנותן הוראות זה משהו שפוגע באגו, יוצר מתחים ועצבים מיותרים ואם כך, מה הואילו המכשירים בניווטם? להגיע יותר מהר יותר עצבני 4?

לכן החלפתי את הקול לקול של אשה (אני שומע גם שירת נשים, כך שאין לי שום בעיה עם זה)

מה היתרון שאשה היא זאת שמנווטת ונותנת הוראות בנסיעה? אני אסביר.

פרוייקט הגמר שלי בלימודים כלל מערכת IVR. מצאתי בספרייה ספר שמסביר איך לתכנן ולבנות מערכות IVR ושם היה כתוב בפירוש שעדיף שהקול במערכת יהיה קול של אשה ולא של גבר.

אחד ההסברים לכך היה שיותר נעים לאנשים לשמוע אשה מאשר לשמוע גבר ולעשות מה שהיא אומרת.

ואכן, אם תחשבו על זה רגע, כל מערכות הIVR (ולא רק) משתמשות בקול של אשה. בבנק, בחנויות, משרדים ממשלתיים, במערכות כריזה בקניונים, בשדה התעופה ואפילו במערכות תוצרת פוליקום. כולם משתמשים בקול של אשה.

אם כך, גם בניווט בכביש, עדיף שאשה תיתן את ההנחיות כיצד לנסוע. זה הרבה יותר נעים ומרגיע.

סיבה נוספת היא סיבה יותר אישית.

אשתי תמיד טוענת שהיא הייתה אלופה בניווטים בצבא. מה שלעולם מוביל אותה לא לבטוח ביכולת הניווט שלי.

למשל, כשאנחנו יוצאים בערב לחתונה או אירוע. עם ההזמנה תמיד מקבלים גם מפה שמראה איך להגיע.

אני אף פעם לא לוקח את המפה. אני מסתכל עליה, לומד בגדול איך להגיע ומוכן לצאת לדרך. 

גם אם נניח שאטעה קצת ולא אזכור בדיוק, פה זה לא אמצע המדבר ואין פה אוטוסטרדות כמו בארה"ב שלוקח חצי שעה רק לרדת מהן, עוד חצי שעה להתאפס ואז לגלות שאם היית לוקח טיסה היית מגיע יותר מהר.

בקיצור, מקסימום צומת, שניים, סיבוב פרסה כזה או אחר, אבל בסוף מגיעים.

או שלא...

מיד היא בפרצוף מאשים - "שוב פעם לא לקחת את המפה? לפחות בן אדם אחראי אחד יש בבית". והיא מוציאה את המפה ומכוונת אותנו ישר ליעד.

מה הלקח? כשאשתך אומרת לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין - שמע בקולה.

למרות הכל היא (זאת שבwaze) לא מושלמת. שמתי לב שהמסלולים שהיא בוחרת הם יותר ארוכים מהמסלולים שהגבר בחר ופעם אחת אפילו תפסתי אותה בטעות קריטית. היא אמרה "בעוד 200 מטר ...(הפסקה)...צא שמאלה" ואילו המסלול היה דווקא ימינה. לא עשיתי מזה יותר מדי עניין ונתתי לה להתאפס ובאמת אחרי כמה שניות היא חזרה לעצמה והמשכנו בדרכנו רגועים ושלווים.

Two From The Flop 

לא יודע אם שמתם לב (אני שמתי) אבל לאחרונה אנדי נראה קצת מדוכדך בסרטונים הקצרים שהוא שולח.

הפנים נפולות, העיניים כבויות, שמחת החיים שאפיינה אותו כשמחיר המניה היה בסביבות 60$ נעלמה ככל שהמחיר התקרב יותר יותר ל10$. אני לא יודע אם זה קשור או שסתם אני מחבר בין הדברים אבל ככה זה נראה לכאורה.

רציתי לברר את המצב לאשורו ושלחתי לו אימייל בו כתבתי שאני רוצה לדבר ולשמוע מה שלומו, אבל התשובה הקצרה והלקונית שלו רק איששה את תחושתי. החלטתי להתקשר בלי להודיע, כדי שלא יוכל לדחות אותי.

התקשרתי והוא ענה כמעט מיד. כנראה הבין שהפעם הוא לא יוכל לדחות אותי בקש. קולו היה שקט ועייף.

רציתי לספר לו משהו שמח שיעודד את רוחו. נזכרתי שהוא מאוד שמח לשמוע על הבן שנולד לשמואל אז החלטתי לספר לו שאחת מקוראות המדור הותיקות מתחתנת השבוע. הייתם צריכים לראות איך הוא קרן מאושר כשסיפרתי לו את זה (לא שאני ראיתי, אבל אני מנחש לפי נימת קולו שהשתנתה לחלוטין) לפתע הוא נשמע ממש חיוני ומלא מרץ.

הוא כל כך התלהב עד שאפילו רצה לשלוח מתנה בדואר - שאל אותי מה מתאים.

אמרתי לו שהוא לא חייב לשלוח עכשיו אבל בפעם הבאה כשהוא יגיע לביקור בארץ, הוא מוזמן בהחלט להביא משהו סמלי.

לצערי לא תיאמתי את השיחה עם אנדי ולכן לא יכולתי לשאול את הכלה מה היא הייתה רוצה שאנדי יביא לה (חוץ מכרטיס טיסה לארה"ב) ולכן לא ידעתי מה לומר לו להביא.

מורן, אני מתנצל על חוסר התיאום ומקווה שתקבלי בהבנה את העובדה שאת המתנה תקבלי רק כשאנדי יגיע לארץ (או במילה אחת - never) 

ובשם כל הקוראים הנאמנים והמסורים, המון מזל טוב אושר ועושר.

פתגם אורח (והפעם  ממש לא מדובר במשלי חמורים)

"מה הם רוצים מאיתנו עכשיו Media Over TCP? יש לנו כבר BFCP over UDP" (מנהל כלשהו בבלק אאוט)

פינת התרבות

אמנם יום הזיכרון כבר מזמן מאחורינו, אבל מכיון שזהו דיסק חשוב החלטתי בכל זאת להזכיר אותו בכמה מילים.

גלי צה"ל הוציאו דיסק כפול של שירים מתוך פרויקט ההנצחה של התחנה שנקרא "עוד מעט נהפוך לשיר - אמנים שרים שירי נופלים"

במארז יש חוברת עם מילות השירים, תמונה ופרטי החייל או החיילת שכתבו את השיר.

אם מקשיבים למילים, השירים ממש מרגשים וכואבים. חלקם אפילו מצמררים כמו השיר הבא שהולחן ע"י יורם חזן מכנסיית השכל למילים שכתב ארז שטרק שנפל בשנת 1997 באסון המסוקים.

למי שלא שם לב אז המדוזות כבר הגיעו, מה שאומר שמכאן יכול להיות רק יותר טוב (בתנאי שלא נדבקה לכם אחת לגוף)

קיץ טוב ובטוח
עמי