50 גוונים של ....

אומרים שכשהתותחים רועמים המוזות שותקות. בימים האחרונים אני מרגיש דוקא להיפך. יש איזו יציאה מהשגרה שמביאה עמה אירועים חדשים וחוויות חדשות ואלו מזרימות קצת חיים למוח שמועסק יום יום רק על ידי אותם נושאים

הנה כמה תובנות:

1. ביום חמישי בזמן שאכלנו ארוחת צהריים, אורי שאל אותי אם אני לא מתחרט על כך שעברנו ממודיעין לניר גלים שליד אשדוד, בגלל האזעקות והטילים. עניתי שלא וזה לא ממש משנה איפה חיים בארץ. בכל מקום בארץ מתישהוא יש סכנה ביטחונית. 6 שעות אחר כך עפו טילים לכיוון גוש דן.

אולי בעוד כמה שנים, כשחיזבאללה יירו מצפון וחמאס מדרום, הם יירטו אחד את השני.

2. עכשיו אחרי שגם בגוש דן יש נפילות ואחרי שקיבלנו המון הזמנות להתארח במרכז, אנחנו צריכים להזמין אלינו את כל המזמינים. לנו לפחות יש ממ"ד וכיפת ברזל.

3. מי שהכי נלחצת באזעקות חוץ מבתי הקטנה ("אמא, אני חוששת מהבומים") היא וודקה. בדרך כלל היא הראשונה ששומעת את האזעקה ומתחילה לנבוח. היא גם יודעת לרוץ לממ"ד ברגע שיש אזעקה ולחכות בכניסה שכולם יגיעו.

4. כמה מאות מטרים מדרום למושב בו אני גר, יש מאהל של בדואים. מעניין אם במפות של כיפת ברזל הם בשטחים פתוחים?

5. המילה הכי נאמרת היא "בום". "שמעת את הבום?" "היה בום?" "היו שני בומים" "נוסע נוסע נוסע בום" (בתי הקטנה שראתה את סרטון ההתנקשות באחמד ג'עברי). ככה זה כששני "חברים" יוצאים לדרך, בים בם בום.

6. בילדותי גרתי בקיבוץ הסמוך לשני בסיסים של חיל האויר. במשך השנים למדתי להבחין על פי שמיעה איזה מטוס או מסוק עובר בשמים גם מבלי לראות אותו. הילדים בדרום הרבה יותר מוכשרים. הם מבחינים בין שאגת המטוסים ליציאת טילי "כיפת ברזל", בין קול הפיצוץ בזמן יירוט הגראד  לבין קול הנפץ בזמן נפילת הגראד, בין אזעקת אמת ליללת סירנה של רכב הצלה לאזעקה המושמעת בטלוויזיה (אולי באמת מספיק להשמיע אזעקות בטלוויזיה? יש מספיק אמיתיות וזה סתם מלחיץ), בין רעמים לטריקת דלת לנפילת חפץ כבד על הרצפה ובעוד 50 גוונים של קולות.

7. שטיפת כלים שלוקחת ביום רגיל כ10 דקות יכולה להתארך עד חצי שעה ויותר.

8. עדיף לא להתקלח בבוקר. בבוקר בדרך כלל יש הרבה אזעקות וזה אתגר לא קטן להגיע לממ"ד תוך 45 שניות רטוב עם שמפו וסבון. 

צמרמורת בלב

נשברתי, מודה. הצרוף של ילדים בבית כל היום וכרטיסים חינם לתושבי הדרום הצליחו לגרום לי ללכת עם הבנים למשחק כדורגל בין בית"ר ירושלים להפועל חיפה. ככה זה, קצת קשה אז נשברים!
כדורגל הוא נושא שראוי להקדיש לו פוסט שלם, אבל בינתיים הנה כמה מהחוויות שעברתי.
בדרכנו לאצטדיון טדי, הלכו לידנו 2 נערים. כבר מקניון מלחה אפשר היה לשמוע את קולות התופים מהיציע המזרחי.
אפשר היה לחוש את כבר מרחוק באווירת המשחק או כמו שאמר אחד הנערים לשני: "אתה שומע את זה? זה עושה לי צמרמורת בלב". לי זה עשה צמרמורת במוח, אבל לא גיליתי לו, שלא יחשוב שאפשר לקבל צמרמורת איפה שרוצים.

לפני כשלושה שבועות הייתי בברצלונה וביקרתי בקאמפ נואו ולכן הדבר הראשון ששמתי לב שאליו כשנכנסו לטדי הוא שמסי לא על המגרש.
המשחק (זה שבארץ מכונה כדורגל) היה איטי ומשעמם ורוב הזמן ניסיתי לאתגר את הפייסבוק שלי במציאת המיקום הנוכחי שלי. הוא לא ממש הצליח ולכן בין ניסיון אחד למשנהו הרמתי את הראש וזכיתי לראות את שלושת השערים שבית"ר הבקיעה. 
במהלך המשחק התוודעתי לראשונה לעיסוקה של הגברת טיבי (אמא של ..) לא יודע מהם המקורות של אוהדי בית"ר אבל ללא ספק מדובר במודיעין איכותי ואמין. הבן הוא רופא כך שהוא כנראה קיבל גנים טובים.
עוד עובדה מעניינת ששמתי לב אליה היא שיש באצטדיון פינת קפה. מיחם עם כוסות, קפה, תה וסוכר וכל אחד יכול להכין לעצמו את השתייה האהובה עליו. כך יושבים אוהדים, שותים קפה, מעשנים וצופים במשחק. לא בבית אלא ממש סמוך למגרש. זאת תרבות ספורט אמיתית (בקאמפ נואו למשל, ואני מניח שבעוד מקומות דומים קצת פחות תרבותיים, אסור לעשן כבר מהכניסה למתחם האצטדיון. ומדובר בספרד בה לא שמעו על איסור עישון במקומות ציבוריים)
לבושתי כי רבה לא הכרתי אף שחקן ששיחק על המגרש למרות שבמשך שנים בית"ר הייתה הקבוצה האהובה עלי. הבנים שלי זיהו לי מדי פעם שחקן זה או אחר, אבל לא הצלחתי להיזכר באף אחד מן השמות. 
שלושה מהאלמונים הצליחו להבקיע ואחר כך שמעתי בחדשות שבית"ר ירושלים הביסה את הפועל חיפה. 
אני ראיתי שלושה שערים שהובקעו די במקרה, אבל כנראה שגם לדעת להיות מובס צריך כישרון מסוים.

פינת קפה בטדי

שמתי לב ש:

השפה הכי מדוברת בברצלונה היא עברית

ארבעה דירקטורים בפוליקום ישראל נולדו בנובמבר. (אני יליד אוקטובר, זה כמעט..)

אף אחד כבר לא שותה מים בממ"ד.

Top Of The Flop

אנדי ואני כבר מזמן לא דיברנו. למרות חברותינו רבת השנים הוא שכח את יום ההולדת שלי שחל באוקטובר. במקרה הוא ראה כמה הודעות בפייסבוק שבהן מברכים אותי ואז הוא נזכר.

 הוא כתב לי שהוא הופתע לראות שיש לי יום הולדת כי זה לא קפץ לו בשום מקום ואני עניתי לו שככה זה כשמסתפקים בתקשורת אלקטרונית במקום להיפגש מדי פעם.

הוא בירר אם אני מתכוון לטוס לסקי השנה ואם שנינו נטוס לאותו אתר אז אולי ניפגש כמו בשנה שעברה, אבל אמרתי לו שבגלל כמות העבודה שיש לי (ולא מעט באשמתו) אני לא בטוח שיהיה לי זמן השנה. גם הייתי לא מזמן בסופ"ש בברצלונה ולא נראה לי שאוכל לטוס לשתי נסיעות של פלז'ר תוך כמה חודשים.

כמובן שהוא היה כבר בברצלונה (חוץ מישראל אני חושב שהוא ביקר בכל מקום בעולם ולרגל המצב הנוכחי הוא גם בטח לא יגיע בקרוב) וככה העברנו עוד כמה דקות בזכרונות מברצלונה.

ביקשתי שבכל זאת יעדכן אותי לגבי יעד הסקי שלו השנה, אולי בכל זאת אצליח להגיע.
אנדי עוד הספיק לעדכן אותי שלמרות שבזמן האחרון הוא לא רץ הרבה, הוא הצליח לרוץ 10 ק"מ. אמנם בקצב די איטי, אבל אני חושב שזה יפה מאוד. בשלב זה של השיחה הייתה אזעקה ונאלצתי לקטוע את השיחה ולרוץ לממ"ד (לא מרחק של 10 ק"מ אבל לפחות בקצב יותר גבוה מאנדי)

פתגם אורח

קבוצת האלגוריתם היא כמו חיל האוויר וצה"ל – צבא זר אבל ידידותי (לפעמים) 
* השם נשאר חסוי במערכת, מחשש לסיכול ממוקד של חיל האוויר :-)

חורף גשום ומלא שגרה לכולם.

עמי