הבלוג חזר...
כן, כן, אחרי כשנתיים החלטתי לעשות ריפקטורינג לבלוג וחזרתי לכתוב.
היו שתי סיבות לכך שהפסקתי לכתוב:
1. חשבתי שיש לי עוד כמה שנים בפוליקום כך שיש זמן ואין מה למהר ולכתוב..אז חשבתי.
2. תמיד תירצתי את העובדה שאין לי זמן לכתוב כי כשהראש מלא בעבודה, אין לי פנאי לחשוב ולכתוב.
עכשיו, כשנשארו רק איזה מיליון באגים לתקן יש קצת יותר זמן, אז החלטתי לחזור ולכתוב מעט עד הפרידה.
עוד מעט וכבר לא תהיה חברת פוליקום בפתח תקווה. המקום אליו התרגלתי להגיע במשך יותר מ15 שנה בקיץ ובחורף, בחום ובקור, ברכב ובטרמפים, בבריאות ובחו"ל, עומד להסגר.
מה שבטוח הוא שפוליקום היה מקום העבודה שבו עבדתי הכי הרבה שנים עד עכשיו, לא כולל השנים שאני עובד אצל אשתי.
ההבדל הוא שבפוליקום אני עובד ויש הכנסות ואצלה אני עובד ויש רק הוצאות. זה מה שנקרא עבודה ששכרה בצידה, כלומר אני עובד והשכר הולך לצד שלה.
ובכל זאת, הרבה דברים השתנו ב15 שנים האחרונות.
פעם היה לוקח לי שעה להגיע לעבודה. היום, אחרי שפתחו את כביש 6, הרחיבו כבישים, בנו מחלפים והמציאו את waze, המצב השתפר ולוקח לי רק שעה ורבע להגיע.
גם האוכל בנורקייט השתפר. פעם הוא היה לא טעים והיום הוא לא טעים וגם אפשר לקבל ארטיק.
המנכ"ל של פוליקום שהיה חבר שלי עזב כבר מזמן, אל המנכ"ל החדש לא ממש התחברתי וכנראה שגם הוא לא ממש רוצה ממש להתחבר... אצטרך למצוא מנכ"ל חדש לכתוב עליו. (מי ששכח יכול למצוא את השיחות שלנו בפוסטים הקודמים)
אפילו הפיצות זה כבר לא מה שהיה פעם. בפעם האחרונה הגיעו 2 מגשי פיצות ללא תוספות. בקצב הזה מפוטרי יולי ישמחו אם הם יקבלו ביום רביעי את השפיץ של הפיצ.
בחודשים הקרובים עד שאעזוב אכתוב מדי פעם, וכדי להעלות את המורל אביא גם שירים משמחים שישפרו לכולנו את מצב הרוח השפוף. השירים יהיו בסוף כדי להשאיר טעם של עוד.
אנסה גם להביא קצת סיפורים ותמונות מהשנים שחלפו, כדי לעורר קצת את בלוטות הנוסטלגיה.
הפופ המסתובב
ב2007 ומשהו קורן ואני נשלחנו לווסטמינסטר לעבוד עם הDMA על משהו, אני מקווה שהוא זוכר על מה כי אני לא ממש.
בערב הראשון הגיעו קרובי משפחה שלי מדנוור למלון בו שהינו ונתנו לנו כרטיסים למשחק פוטבול של ה "Denver Broncos" - למרות הג'ט לג, הלכנו, אלא מה.
היתה חוויה נדירה, באמת. עשרות אלפי צופים, 3 שעות של פרסומות, כלבים חמים ובירות, תס-תסחי"ם של המשמר הלאומי ובין לבין היו גם כמה דקות מענגות של פוטבול..
כנהוג במקרים כגון אלו, כשמגיעים אורחים מבחוץ, לוקחים אותם המארחים לארוחת ערב.
מכיון שהם ידעו שאני אוכל כשר, חיפשו המארחים מסעדה שבה אפשר להזמין גם אוכל ללא בשר. בחירתם היתה מסעדה איטלקית שלדבריהם, אוכל לאכול בה ללא חשש.
נסענו..
הגענו למסעדה ששמה היה משהו כמו "לואיג'י ובניו" או "לואיג'י מלך הפסטה". אתם מבינים את הסגנון.
נכנסנו...
בתוך המסעדה היתה המולה רבה. היא היתה מלאה באנשים ומחולקת למין תאים גדולים שבתוך כל אחד מהם ישבה משפחה גדולה או קבוצת חברים.
עברנו בין התאים עד שהגענו לתא שהוזמן עבורנו מבעוד מועד. התא היה מואר באור עמום של מנורות חלשות על הקירות, ששיוו לו מראה של חדר המואר באור נרות.
בפנים היה שולחן עגול ומסביבו צמוד לקירות העגולים מושבים מרופדים. היה גם כסא אחד מעץ, כבד בעל משענת גבוהה.
נכנסנו לתא והתיישבנו מסביב לשולחן.
אחרי שהתיישבתי המשכתי לסקור את קירות התא ואת התקרה ואני מוכרח לומר שפה כבר חשדתי..
הקירות היו מלאים בצלבים ותמונות של קדושים נוצריים.
התקרה היתה מצויירת כמו הכנסיות של איטליה בתקופת הרנסנס אך ניכר היה שחסרה טביעת מכחולו של לאונרדו דה-וינצ'י או מיכאלאנג'לו. בכל זאת..לואיג'י ובניו התמחו בפסטה ולא במשיחות מכחול עדינות של צבעי שמן ופרסקות.
תוך כדי שאני מביט מסביב התחילו המלצרים להכניס את קערות האוכל ושמו על השולחן. הקערות היו מלאות בפסטה מסוגים שונים ומי שרצה לאכול היה צריך לקחת לו אוכל מתוך הקערה.
נאמר לי שהפסטה הכשרה היא זאת עם רוטב העגבניות.
כאן פגשתי לראשונה חידוש קולינרי - ישבנו מסביב לשולחן עגול גדול. להעביר את האוכל מעל השולחן היה קשה כי השולחן היה גדול ולהעביר אותו מסביב לשולחן דרך האנשים לקח זמן.
איך לואיגי' פתר את הבעיה?
לשולחן היו 2 פלטות עגולות. פלטה אחת קבועה שעליה היו צלחות הסועדים ופלטה נוספת מסתובבת שעליה הונחו הקערות המשותפות. כדי להגיע לקערה צריך לסובב את הפלטה המסתובבת עד שהיא מגיע אל הסועד, הוא לוקח פסטה מהקערה המרכזית לצלחתו ומחזיר אותה לפלטה המסתובבת.
כך מצאתי את עצמי מסובב את הפלטה המרכזית כדי להגיע לקערה עם הפסטה ורוטב העגבניות.
2000 שנות גלות, פוגרומים ועלילות דם לא הצליחו להכין אותי למה שקרה לאחר מכן.
במרכז השולחן היה אקווריום זכוכית. בתוכו היתה דמות לבנה, עוטה גלימה עם כיפה על הראש.
כשניסיתי לקרב את הפסטה אלי, האקווריום הסתובב והדמות אף היא הסתובבה עד שפניה היו מול פני.
לא, לא היה זה הרב המקומי. היה זה הפופ בכבודו ובעצמו, נדמה לי שפאולוס השישי אבל אני לא בטוח.
נראה היה שהוא משועשע במקצת לראות אותי, מה שאי אפשר היה לומר עלי באותו רגע.
ניסיתי לטעום מהפסטה אבל התחושה שהאפיפיור מביט אלי ומלאכים חגים מעל ראשי לא נתנה לי מנוח.
בהתחלה ניסיתי להתעלם ממנו, אבל כל פעם שהרמתי את עיני ראיתי את עיניו הכחולות נעוצות בי.
הפופ וחיוכו לא הותירו לי ברירה. נאלצתי לחכות מספר דקות לרגע בו הוא יעזוב אותי במנוחה ויעבור להביט במישהו אחר.
ואז זה קרה. מישהו מהסועדים סובב את הפלטה המרכזית כדי לקחת אוכל, הפופ הסתובב והפנה לי את עורפו. מהר מהר העליתי קצת פסטה ברוטב עגבניות על המזלג ובלעתי.
איזו אכזבה..
לרוטב העגבניות היה טעם וריח שהזכירו במידה חשודה את ריח הבשר שהסתובב גם הוא על השולחן. בכל מקרה הפסטה עם הרוטב לא היתה לטעמי ולא ראיתי סיבה להמשיך לאכול משהו לא טעים תחת עינו הפקוחה של האפיפיור החייכן ולכן ויתרתי על כל הארוחה.
במהלך הארוחה הפופ המשיך להסתובב, פעם ימינה ופעם שמאלה. לפחות הספקתי לסיים לשתות את האייס-טי שהזמנתי לפני שהוא חזר לחייך אלי.
חיכיתי שהסעודה האחרונה תסתיים וחזרנו למלון כשבראשי מנקרת רק שאלה אחת -
"?Have't the Jewish people suffered enough"
עד כאן סיפורו של הפופ המסתובב. אשתדל להביא זכרונות וסיפורים נוספים בבלוגים הבאים.
דרך אגב, למי שיש סיפור שהיה רוצה לפרסם פה, אפשר לשלוח לי או לדבר איתי ואשתדל להכניס לאחד הבלוגים הבאים.
מושגים רלוונטיים
העיקרון הפיטרי - טענה מתחום הפסיכולוגיה הארגונית, הומוריסטית למחצה. להרחבה לחצו כאן
עיד אל פיטר - החג של פיטר. חל אחרי חודש של צום וצמצום בהוצאות.
פיטר פן - סיפור לילדים ומבוגרים על פיטר פן שמעיף אנשים לשומקום:
מילים ולחן : לא ידוע
פיטר פן
שרוצה להיות רק ילד
זמן חולף והוא אינו גדל
טינקרבל
היא קרן אור פיה של פלא
פיטר פן, רק הוא וטינקרבל
מי רוצה
לעוף איתם, לעוף ביחד אל האי,
ששמו הוא שומקום
פיטר פן
יכול אתכם לקחת
אל האי, אל הסיפור, אל החלום!
פיטר פן
על סכנות יגבר בלי פחד
שם רחוק, רחוק בשומקום
מי רוצה לעוף עכשיו ביחד
אל האי, אל הסיפור, אל החלום?
כן, כן, אחרי כשנתיים החלטתי לעשות ריפקטורינג לבלוג וחזרתי לכתוב.
היו שתי סיבות לכך שהפסקתי לכתוב:
1. חשבתי שיש לי עוד כמה שנים בפוליקום כך שיש זמן ואין מה למהר ולכתוב..אז חשבתי.
2. תמיד תירצתי את העובדה שאין לי זמן לכתוב כי כשהראש מלא בעבודה, אין לי פנאי לחשוב ולכתוב.
עכשיו, כשנשארו רק איזה מיליון באגים לתקן יש קצת יותר זמן, אז החלטתי לחזור ולכתוב מעט עד הפרידה.
עוד מעט וכבר לא תהיה חברת פוליקום בפתח תקווה. המקום אליו התרגלתי להגיע במשך יותר מ15 שנה בקיץ ובחורף, בחום ובקור, ברכב ובטרמפים, בבריאות ובחו"ל, עומד להסגר.
מה שבטוח הוא שפוליקום היה מקום העבודה שבו עבדתי הכי הרבה שנים עד עכשיו, לא כולל השנים שאני עובד אצל אשתי.
ההבדל הוא שבפוליקום אני עובד ויש הכנסות ואצלה אני עובד ויש רק הוצאות. זה מה שנקרא עבודה ששכרה בצידה, כלומר אני עובד והשכר הולך לצד שלה.
ובכל זאת, הרבה דברים השתנו ב15 שנים האחרונות.
פעם היה לוקח לי שעה להגיע לעבודה. היום, אחרי שפתחו את כביש 6, הרחיבו כבישים, בנו מחלפים והמציאו את waze, המצב השתפר ולוקח לי רק שעה ורבע להגיע.
גם האוכל בנורקייט השתפר. פעם הוא היה לא טעים והיום הוא לא טעים וגם אפשר לקבל ארטיק.
המנכ"ל של פוליקום שהיה חבר שלי עזב כבר מזמן, אל המנכ"ל החדש לא ממש התחברתי וכנראה שגם הוא לא ממש רוצה ממש להתחבר... אצטרך למצוא מנכ"ל חדש לכתוב עליו. (מי ששכח יכול למצוא את השיחות שלנו בפוסטים הקודמים)
אפילו הפיצות זה כבר לא מה שהיה פעם. בפעם האחרונה הגיעו 2 מגשי פיצות ללא תוספות. בקצב הזה מפוטרי יולי ישמחו אם הם יקבלו ביום רביעי את השפיץ של הפיצ.
בחודשים הקרובים עד שאעזוב אכתוב מדי פעם, וכדי להעלות את המורל אביא גם שירים משמחים שישפרו לכולנו את מצב הרוח השפוף. השירים יהיו בסוף כדי להשאיר טעם של עוד.
אנסה גם להביא קצת סיפורים ותמונות מהשנים שחלפו, כדי לעורר קצת את בלוטות הנוסטלגיה.
הפופ המסתובב
ב2007 ומשהו קורן ואני נשלחנו לווסטמינסטר לעבוד עם הDMA על משהו, אני מקווה שהוא זוכר על מה כי אני לא ממש.
בערב הראשון הגיעו קרובי משפחה שלי מדנוור למלון בו שהינו ונתנו לנו כרטיסים למשחק פוטבול של ה "Denver Broncos" - למרות הג'ט לג, הלכנו, אלא מה.
היתה חוויה נדירה, באמת. עשרות אלפי צופים, 3 שעות של פרסומות, כלבים חמים ובירות, תס-תסחי"ם של המשמר הלאומי ובין לבין היו גם כמה דקות מענגות של פוטבול..
התקופה היתה תקופת ה- Halloween. צוות ה-DMA ערך תחרות תחפושות ואנחנו התבוננו מהצד.
אינני זוכר מי זכה במקום הראשון אך היו כאלו שהתחפושת לא ממש היקשתה על זיהויים. בחלק מהמקרים אפילו להיפך, התחפושת גילתה מיהו האדם באמת.
מי מזהה את הדמויות הבאות?
מכיון שהם ידעו שאני אוכל כשר, חיפשו המארחים מסעדה שבה אפשר להזמין גם אוכל ללא בשר. בחירתם היתה מסעדה איטלקית שלדבריהם, אוכל לאכול בה ללא חשש.
נסענו..
הגענו למסעדה ששמה היה משהו כמו "לואיג'י ובניו" או "לואיג'י מלך הפסטה". אתם מבינים את הסגנון.
נכנסנו...
בתוך המסעדה היתה המולה רבה. היא היתה מלאה באנשים ומחולקת למין תאים גדולים שבתוך כל אחד מהם ישבה משפחה גדולה או קבוצת חברים.
עברנו בין התאים עד שהגענו לתא שהוזמן עבורנו מבעוד מועד. התא היה מואר באור עמום של מנורות חלשות על הקירות, ששיוו לו מראה של חדר המואר באור נרות.
בפנים היה שולחן עגול ומסביבו צמוד לקירות העגולים מושבים מרופדים. היה גם כסא אחד מעץ, כבד בעל משענת גבוהה.
נכנסנו לתא והתיישבנו מסביב לשולחן.
אחרי שהתיישבתי המשכתי לסקור את קירות התא ואת התקרה ואני מוכרח לומר שפה כבר חשדתי..
הקירות היו מלאים בצלבים ותמונות של קדושים נוצריים.
התקרה היתה מצויירת כמו הכנסיות של איטליה בתקופת הרנסנס אך ניכר היה שחסרה טביעת מכחולו של לאונרדו דה-וינצ'י או מיכאלאנג'לו. בכל זאת..לואיג'י ובניו התמחו בפסטה ולא במשיחות מכחול עדינות של צבעי שמן ופרסקות.
תוך כדי שאני מביט מסביב התחילו המלצרים להכניס את קערות האוכל ושמו על השולחן. הקערות היו מלאות בפסטה מסוגים שונים ומי שרצה לאכול היה צריך לקחת לו אוכל מתוך הקערה.
נאמר לי שהפסטה הכשרה היא זאת עם רוטב העגבניות.
כאן פגשתי לראשונה חידוש קולינרי - ישבנו מסביב לשולחן עגול גדול. להעביר את האוכל מעל השולחן היה קשה כי השולחן היה גדול ולהעביר אותו מסביב לשולחן דרך האנשים לקח זמן.
איך לואיגי' פתר את הבעיה?
לשולחן היו 2 פלטות עגולות. פלטה אחת קבועה שעליה היו צלחות הסועדים ופלטה נוספת מסתובבת שעליה הונחו הקערות המשותפות. כדי להגיע לקערה צריך לסובב את הפלטה המסתובבת עד שהיא מגיע אל הסועד, הוא לוקח פסטה מהקערה המרכזית לצלחתו ומחזיר אותה לפלטה המסתובבת.
כך מצאתי את עצמי מסובב את הפלטה המרכזית כדי להגיע לקערה עם הפסטה ורוטב העגבניות.
2000 שנות גלות, פוגרומים ועלילות דם לא הצליחו להכין אותי למה שקרה לאחר מכן.
במרכז השולחן היה אקווריום זכוכית. בתוכו היתה דמות לבנה, עוטה גלימה עם כיפה על הראש.
כשניסיתי לקרב את הפסטה אלי, האקווריום הסתובב והדמות אף היא הסתובבה עד שפניה היו מול פני.
לא, לא היה זה הרב המקומי. היה זה הפופ בכבודו ובעצמו, נדמה לי שפאולוס השישי אבל אני לא בטוח.
נראה היה שהוא משועשע במקצת לראות אותי, מה שאי אפשר היה לומר עלי באותו רגע.
ניסיתי לטעום מהפסטה אבל התחושה שהאפיפיור מביט אלי ומלאכים חגים מעל ראשי לא נתנה לי מנוח.
בהתחלה ניסיתי להתעלם ממנו, אבל כל פעם שהרמתי את עיני ראיתי את עיניו הכחולות נעוצות בי.
הפופ וחיוכו לא הותירו לי ברירה. נאלצתי לחכות מספר דקות לרגע בו הוא יעזוב אותי במנוחה ויעבור להביט במישהו אחר.
ואז זה קרה. מישהו מהסועדים סובב את הפלטה המרכזית כדי לקחת אוכל, הפופ הסתובב והפנה לי את עורפו. מהר מהר העליתי קצת פסטה ברוטב עגבניות על המזלג ובלעתי.
איזו אכזבה..
לרוטב העגבניות היה טעם וריח שהזכירו במידה חשודה את ריח הבשר שהסתובב גם הוא על השולחן. בכל מקרה הפסטה עם הרוטב לא היתה לטעמי ולא ראיתי סיבה להמשיך לאכול משהו לא טעים תחת עינו הפקוחה של האפיפיור החייכן ולכן ויתרתי על כל הארוחה.
במהלך הארוחה הפופ המשיך להסתובב, פעם ימינה ופעם שמאלה. לפחות הספקתי לסיים לשתות את האייס-טי שהזמנתי לפני שהוא חזר לחייך אלי.
חיכיתי שהסעודה האחרונה תסתיים וחזרנו למלון כשבראשי מנקרת רק שאלה אחת -
"?Have't the Jewish people suffered enough"
עד כאן סיפורו של הפופ המסתובב. אשתדל להביא זכרונות וסיפורים נוספים בבלוגים הבאים.
דרך אגב, למי שיש סיפור שהיה רוצה לפרסם פה, אפשר לשלוח לי או לדבר איתי ואשתדל להכניס לאחד הבלוגים הבאים.
מושגים רלוונטיים
העיקרון הפיטרי - טענה מתחום הפסיכולוגיה הארגונית, הומוריסטית למחצה. להרחבה לחצו כאן
עיד אל פיטר - החג של פיטר. חל אחרי חודש של צום וצמצום בהוצאות.
פיטר פן - סיפור לילדים ומבוגרים על פיטר פן שמעיף אנשים לשומקום:
פיטר פן
רותי הולצמן
רותי הולצמן
מילים ולחן : לא ידוע
פיטר פן
שרוצה להיות רק ילד
זמן חולף והוא אינו גדל
טינקרבל
היא קרן אור פיה של פלא
פיטר פן, רק הוא וטינקרבל
מי רוצה
לעוף איתם, לעוף ביחד אל האי,
ששמו הוא שומקום
פיטר פן
יכול אתכם לקחת
אל האי, אל הסיפור, אל החלום!
פיטר פן
על סכנות יגבר בלי פחד
שם רחוק, רחוק בשומקום
מי רוצה לעוף עכשיו ביחד
אל האי, אל הסיפור, אל החלום?
לא זה לא יכול להיות
השנים הן לא שניות
אם תביט תוכל לראות
שכלום לא השתנה
כל חושי מתקוממים
תן לי עוד כמה ימים
זכרו - "כל יום מתחילה שנה" וכל יום הוא יום טוב להתחלות חדשות.
חנוכה שמח
תותח
השבמחקחזק!
השבמחק